האמנות העכשווית נוצרת ומתפתחת בתוך מערכות של הקשרים תרבותיים, אינטלקטואליים, חברתיים וכלכליים מורכבים, סבוכים ודינאמיים; מסגרת ללימודים והכשרת אמנים בשלבים מתקדמים מחייבת אפוא יצירת סביבה שתאפשר דיאלוג וזרימת רעיונות בין יוצרים וחוקרים מתחומים מגוונים ושונים.
בבסיס הפעילות האקדמית-חינוכית של תכנית התואר השני באמנויות (M.F.A) קיימת אינטגרציה של עבודת סטודיו אישית, לימודים עיוניים, דיונים קבוצתיים ומפגשים עם אמנים, חוקרים, מבקרים ואוצרים מובילים מהארץ ומהעולם, תוך ניסיון לנסח מבנה הולם ודינאמי ללימודי אמנות מתקדמים בסביבה החיה של העשייה והדיון באמנות עכשווית בישראל.
בתכנית למדו ולומדים אמנים צעירים שעוסקים בציור, פיסול, וידיאו, צילום, קולנוע, ארכיטקטורה ותקשורת חזותית ותחומים אחרים; היא מפעילה מסגרות שונות של שיתופי פעולה וחילופי ידע עם מסגרות מקבילות בעולם.
התכנית מבקשת להכשיר אמנים יוצרים ברמה גבוהה ולהכינם להשתלב ולתרום בעולם האמנות הישראלי והבינלאומי ולתפקד בו בהצלחה. התכנית מציעה סביבה מאתגרת ותומכת להתפתחותם היצירתית, המקצועית והביקורתית של משתתפיה, במסגרת קהילת אמנים צעירים המעורבת בעיצוב אופי הפעילות ונושאי הדיון המתקיימים בה. התכנית פועלת כ"חממה" וכמעבדת רעיונות, מטפחת את היצירה האישית ומעודדת דיאלוג בין משתתפיה תוך דגש על מצוינות ומעורבות בשיח ובפרקטיקה של חיי האמנות והתרבות בארץ במובנם הרחב ביותר.
אמנות. הֲנָעֵז?
הרי לנו שאלה ששבה וחוזרת אלינו ללא הרף, שאלה שאינה יכולה להיענות בקריאה כלשהי להתגייסות פעילה למען האמנות. אין בה רק משום קריאה לנו לייצר עוד יצירות אמנות או לפעול למען האפשרות להציג אמנות במקומות רבים ושונים. מיותר להזכיר זאת כאן: איננו סוכנים בעלמא המוּנָעים אך ורק בידי הרצון לראות בשגשוג האמנות. שאלה זו מדברת אחרת. היא מדברת אחרת מפני שהיא מצביעה גם על מה שהיינו יכולים לכנות, עוד קודם להתגייסות זו, הכורח להיחשף באורח רדיקלי ככל שאפשר להתגברות על ההווה הנוכח. מפני שהיא תובעת מאתנו תחילה וקודם לכול מכֻוונוּת כלפי העתיד. היא דורשת מאתנו חשיבה המודרכת בידי העתיד ועל כן פוקדת עלינו להתמסר למה שהעתיד עדיין יכול להבטיח לנו.
כביכול, בלב לבה של האמנות מוטלת עלינו אחריות אחת ויחידה: לאלץ את העתיד להיאמר; ומכאן — לאלץ את העתיד להוסיף להבטיח מְעבר למה שההווה הנוכח יכול על פי רוב לבטא. להאמין באותה הבטחה הטמונה בלבה של האמנות — אותה הבטחה שרק היא מסוגלת לשאת אותנו אל מה שעדיין מבקש להיאמר מְעבר לבן–זמניוּת של עולמנו, יציר הגלובליזציה הכלכלית, שבו הכול חוזר ושב וחוזר אל הזהה; ובכן, אמונה זו נושקת לדבר מה כמו “שיגעון”. שיגעון שצריך אולי ללמוד שוב לשמוע אותו, ואשר ניטשה אמר עליו שאין הוא מעצב את החשיבה אלא שב ומערער אותה, שב ומבצע דה–טריטוריאליזציה שלה, מפני שהוא נובע מהאמנות. “שיגעון מסוים צריך לפקוח עין, להשגיח, על המחשבה”, כתב פעם ז'אק דרידה. ובכן, הבה נכנה שיגעון זה — “האמנות”.
הבה נכנה שיגעון זה הפוקח עין על המחשבה — “האמנות”. עוגן לרעיון זה מצאתי במה ששפתנו, העברית, אומרת על המילה “אמנות”. דומני שהקשר בין “אמנות” ל”נאמנות” לא זכה, אם בכלל, לתשומת לב מספקת. הנאמנות כַּאירוע של האמנות. אך הנאמנות למה? למי? הפיתוי לנסות להגדיר כיוון לנאמנות הוא תמיד הרה סכנה.
הבה נאמר, אפוא, נאמנות לסכנה, נאמנות בלתי מוגדרת — או, גם, “נאמנות בלתי נאמנה” לכל הגדרה, לכל מה שמתיימר להחזיק ביכולת או בכוח לומר מה היא ולאן מועדות פניה. “נאמנות בלתי נאמנה” היא גם נאמנות לסיכוי שבסכנה להעז שוב ושוב. כלומר, להעז לגלות תמיד את מה שעדיין ממתין למוצא פיה של האמנות. לא רק לתרגם, אלא לגלות, מעבר לתרגום, מעבר לתקשורת העודפת, את השפע האינסופי של מחוותיה, את שלל תוואֶיה, את הישנות דרכיה ואת ריבוי קולותיה. היא גם אולי — ודאי כבר הבנתם — דרכי לספר לכם את סיפורה של חברות שטרם נשמע כמותה, חברות–עַד.
ד"ר רפאל זגורי-אורלי – ראש התכנית לתואר שני באמנות