כותבת למגירה, מכינה את הפרידה

כשאני חושבת על אהוביי שנסעו, עצב גדול אוחז בי ומשתק אותי. כיצד אוכל לספר להם את מה שעבר עליי? אני חושבת על המכתב. אני חושבת על המילים הנחרטות בעט האהוב עליי, על הדפים המשובחים שהבאתי מפריז. כשאגמור לכתוב את כל געגועיי, אכניס את המכתב למעטפה הלבנה, אלקק את הקצה בלשוני, אדביק – ואחזיר אותה למגירה. 

ערימה של מעטפות לבנות במגירה. מכתבים אלו יהיו המקום שהאינטימיות נשמרת בו, טיוטות של חיים, של החוץ והפְּנים. דרך האותיות והחלומות אוכל לספר את הסיפור שעדיין לא סופר.

האקדמיה ללשון העברית נסמכת על מילון ההווה ומגדירה: מכתב הוא "דברים כתובים הנשלחים בתוך מעטפה בדואר או בידי שליח".  המכתבים שלי הם משהו אחר: הם גשר בין החוויות האבודות ובין ההווה האמיתי או המומצא. אינני רושמת בכתיבה מהירה את זיכרונותיי; לא, זה משהו אחר. אני חורטת בכתיבתי על נייר המשמש כאבן את העבר שלי. אני זוכרת ימים רבים של שוטטות ברובע המארה בפריז בחיפושיי אחר חבילת הדפים המאוירים בעבודת יד שיחזיקו את זכרונותיי, כאילו דמיינתי אותם עוד לפני שנמצאו. 

עוד לפני שהתחלתי לכתוב את מכתביי ידעתי שאני כותבת את הפרידה שלי מהעולם. אלו מכתבים ללא צנזורה או יעד, כמו מכתב בבקבוק שתמיד חלמתי לקבל מארץ רחוקה. כשהייתי ילדה בערך בגיל שש, אולי שבע, הייתי ממתינה על החוף, הכי קרוב לגלים, מחפשת בקבוק ובו מכתב מגולגל. זימנתי אותו במחשבותיי אבל הוא לא הגיע אליי. דמיינתי מכתב שיספר לי סיפור על שבט רחוק או סיפור אהבה. במכתבים אני בוחרת מה לספר, אוכל לרקום שם סיפורים חדשים או אפילו להמציא דמויות ולספר על דברים אסורים, כאוסף של מקרים שיציירו את דיוקני לאחר שאלך. 

אל מכתביי הצטרפו תצלומיה של שון הלפרין, סטודנטית במחלקה לצילום (בצלאל, תשפ"ג). בתצלומיה היא בוראת קטלוג משפחתי, כאשר היא מספרת סיפור השייך לצלמת ולמצולמים כאחד. הדמויות חושניות, צבעוניות ודומיננטיות; הן נראות כמו זיכרונות מתועדים שהיא נותנת לאנשים לקרוא. התצלומים מסורים למבטה הכן של הלפרין, מנותקים מזמן ומקום. היא מישירה מבט אל בני משפחתה המצולמים, מציצה למקומות האהובים, האפלים או המגוחכים ביותר, ולא חוששת לצלם אותם. אולי כך אמורים להיראות אלבומי משפחה? מישירי מבט?

האלבום המשפחתי של הלפרין גורם לי לחשוק בכנוּת הזאת. המציאות והאמינות חשובות לה, היא לא משנה או מסתירה, אולי רק מדגישה. אני רוצה שמכתביי יעניקו לי את החופש הזה, לכתוב בחוצפה ובתשוקה רבה כמו תצלומיה של הלפרין.

תמונה

שון הלפרין, ׳Haim׳, פרויקט גמר, המחלקה לצילום

תמונה

שון הלפרין, ׳Yarden׳, פרויקט גמר, המחלקה לצילום

אני חושבת עכשיו על רות חוף, אמנית החיה ויוצרת בירושלים, שאף היא כותבת מכתבים. ביצירתה "את יודעת ש… – אוסף מכתבים מאב לבת", מיצב השתתפותי שהוצג בגלריה מעמותה שבבית הנסן ב-2021, כתבה חוף מכתבים לעצמה מאביה. היא בראה את דמותו של אבא שלה, שכותב אליה מכתבים ועונה על השאלות שלה, שחיכו לתשובותיו. בכל מכתב חוף משנה את דמותה: אימא, סטודנטית לאמנות, ילדה... "רות'לה", קרא לה אביה במכתביה. אבא שלה הוא הגעגוע שלה. בתערוכה במעמותה המכתבים נפרשו על שולחן. לא היה סדר לאירועים, גם אם לא קרו, וכל נגיעה ותזוזה של הצופה שינתה את סדר המכתבים. 

קולה של רות בקע מרמקול ולימד את הצופים כיצד לכתוב מכתב לעצמם. ״אין כאן יעד להגיע אליו. הזמינו את הזיכרון והדמיון להתלוות אליכם, קחו לכם לדרך דף ועט״. הצופים נדרשו לדמיין את האדם שכותב להם, מה מאפיין אותו, מה הריח שלו, צליל קולו כאשר הוא קורא להם. 

המכתבים ששייכים רק לשני אנשים הפכו למכתבים של רבים. הדמות המנוחמת מהמכתבים, רות'לה, פצעה לבבות בודדים כמוני. גם אני החלטתי לכתוב לעצמי פיסות חיים, ובכך אולי ניסיתי לתת תשובה לשבר הקיים בכולנו, כולנו אנשים שבורים. אולי דווקא מתוך החסר הגדול הזה שקיים בנו מתחוללת תנועה של נדודים בין נמען למוען, הנבראים משכבות של זיכרונות שנרצה לרפא.

״איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית, והבית איננו? איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית, ואיש לא חי?", מהדהדות בראשי שורותיו של אבות ישורון. אולי דווקא המכתבים יגרמו לי לא להישכח ויעניקו לי גלגול נשמות תמידי, אולי המכתבים יספקו לי הגנה מהאובדן הקרב, מהזמן הנוזל שאצליח לקרקע, ועימו הגעגוע התמידי למה שלא ישוב או לא קרה.

מוזר לי לשבת ולכתוב מכתב לעצמי, אני מרגישה את כובד המסכה על פניי, אני משתוקקת לספר כמה נפלאים וטובים החיים. כמו לפני פגישה בדייט ראשון, שאני יודעת שאני צריכה להרשים בה או לכבוש. כמו פרפרים שעפים בבטן ומדגדגים.

אבל לא, פה החלטתי להתפשט מהסודיות שאני רגילה אליה. היחסים עדיין מורכבים, הגעגועים מציפים ונושאים אותי אל הילדות ואל רגליים יחפות המחכות למכתב בבקבוק, שהוחלפו בנעלי סירה עם עקב קטן, והאותיות מתפרקות על הדף ומתערבבות בדמעות המלוחות; והנייר היפה מפריז כבר פחות יפה, אף שהוא משמש כבית לזיכרונותיי. המכתבים שלא נשלחים חיים בהווה מתמיד כעד שתפקידו לספר סיפור, ללא הגדרה של זמן ובלי לדעת מיהו הנמען.

מורן סולמירסקי נועם, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות