מערכת בצלאל | פיקאצ'ו ברחוב, רחפנים באוויר: איך נראית מחאה דרך מחקר תרבות חזותית?

שוחחנו עם החוקרת רותי גינזבורג, מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית, על פיקאצ'ו כמחאה, על האופן שבו המחקר החזותי מאפשר לנו להבין ולפרש מחדש את המציאות ועל חוויית הלימודים בתואר העיוני של בצלאל הנלמד בסביבה יוצרת.

נתחיל באירוע שמסעיר את הרשתות – פיקאצ'ו בהפגנות.
מפגין בתחפושת של דמות פופולארית הופך לסמל, והופעתו מתועדת, מופצת וזוכה לתהודה עולמית. כיצד ניתן להבין את עוצמתו של דימוי כזה בהקשר של תרבות חזותית? איך דמות פופולרית, צבעונית ובדיונית כמו פיקאצ'ו הופכת לסוכן פוליטי בעל משמעות?

"פיקאצ'ו החל להופיע במחאה נגד ארדואן בטורקיה. הדמות הצהובה והמוכרת, כוכב אנימה חמוד, זכתה במהרה לחיקויים במחאות נוספות ברחבי העולם – בגאורגיה, בארצות הברית ובישראל. פיקאצ'ו הוא לא הדמות שהיינו מצפים לראות ברחובות הסוערים, לצד מפגינים זועמים. כשמנסים להבין מדוע דווקא הוא הופיע בהפגנות בטורקיה, ההסברים נוגעים לרקע הפוליטי של המחאה: מעצרו של אקרם אימאמולו, ראש עיריית איסטנבול, הנתפס כאיום ממשי על שלטונו של ארדואן בבחירות הקרובות. אך הסבר זה אינו מספק. הוא מותיר אותנו עם שאלה פתוחה: מדוע דווקא הדמות הזו מצליחה לעורר עניין ציבורי כה רב?

מבעד לעדשת המחקר שלי, הפגנות הן קודם כול אירוע חזותי — הן נועדו לתפוס את העין ולמשוך את תשומת הלב הציבורית. המפגינים מחפשים לייצר הפנינג ויזואלי מרשים, כזה שלא רק יביע עמדה אלא גם יבלוט בשטח. במילים אחרות, אני טוענת שהמחאה נועדה מראש לייצר דימוי חזק, כזה שיש לו כוח — ואפילו לשרת אותו. זה שונה מהאופן שבו אנחנו לרוב תופסים את הדברים: כאילו הדימוי רק מתעד את ההפגנה, כתוצר שלה. בהקשר הזה, דמות חמודה כמו פיקאצ’ו היא בחירה חכמה. דווקא החריגות שלה בתוך נוף ההפגנה היא שהפכה אותה לכה בולטת ומוצלחת. פיקאצ'ו לא הצליח כי נשא מסר פוליטי חד, אלא בגלל הנוכחות החזותית הבלתי־ניתנת להתעלמות שלו."

האם אפשר לחשוב על פיקאצ’ו כצורה של אנטי-ייצוג? מה המשמעות של שימוש בדמות כלל-עולמית, אנונימית, לא מגדרית ולא פוליטית, דווקא כדי לסמן עמדה מחאתית?

"פיקאצ'ו הוא דמות חמודה — הוא נראה כמו חיה נפוחה, מעין בובה רכה שקיבלה חיים משלה. קשה לשייך אותו למגדר מסוים או לעמדה פוליטית כלשהי. פרופ' סיאן נגאי מאוניברסיטת שיקגו כותבת על קטגוריות אסתטיות עכשוויות, וביניהן גם הקטגוריה של חמידות (cute). היא שואלת: מה בעצם אנחנו אומרים כשאנחנו מתארים משהו כחמוד? למה אנחנו נמשכים לאובייקטים מתוקים, למה אנחנו בוחרים לאמץ חיית מחמד? לפי נגאי, ברגע שמשהו נתפס כחמוד, היחס אליו נוטה להיות מקטין וקנייני — אנחנו מחבבים אותו דווקא בגלל שהוא חלש או פגיע. כך אפשר להבין גם את האופן שבו הציבור מגיב לפיקאצ'ו. בסרטון הראשון שהופץ מהמחאה, רואים את פיקאצ'ו רץ יחד עם מפגינים במין צעדים קטנים וזריזים, כששוטרים רודפים אחריהם. הסצנה לא נראית מאיימת או אלימה, אלא להפך — חמודה ואפילו מעט מגוחכת. פיקאצ'ו הוא דמות מוכרת בכל העולם, ולכן הופעתו במחאה בטורקיה הפך אותה לנושא רחב יותר מהמקום שבו פרצה. מכיוון שאנחנו מזהים אותו כמשהו חמוד, כזה שהיינו שמחים לחבק, הוא גם זוכה אוטומטית למעמד מוסרי — הוא בצד של "הטובים".

כיצד משפיעה סוגת הדימוי: תיעודי, אמנותי או תרבותי-פופולרי, על האופן שבו הציבור מפרש אותו בהקשר של מחאה?

"צילומים של אלימות משטרתית, כמו תיעוד של פגיעה במפגינים, אינם דומים לדימויים כמו זה של פיקאצ’ו בהפגנה. אמנם מחקרים מראים שגם תמונות של אלימות וגם דימויים חריגים כמו פיקאצ’ו זוכים לתפוצה נרחבת בתקשורת ולשיתופים רבים ברשתות החברתיות — אך האופן שבו הקהל מפרש אותם שונה מהותית. כאשר מוצגת פגיעה במפגינים, הפרשנות הציבורית לרוב תלויה בעמדה כלפי המחאה עצמה: תומכי המחאה יראו במפגינים קורבנות של דיכוי, בעוד שמתנגדיה עשויים לראות בהם מפרי סדר, ולתמוך בפעולת המשטרה. עבור הראשונים, השוטרים עושים שימוש מופרז בכוח; בעיני האחרים, הם דווקא אינם פועלים בנחישות מספקת. לעומת זאת, דימוי כמו זה של פיקאצ’ו מצליח לחמוק מהפוליטיזציה הברורה הזו — דווקא משום שאין לו זיהוי פוליטי מובהק. אותה תכונה "חמודה" של הדמות — ואולי זהו בדיוק השיקול של מי שבחר להופיע כך בהפגנה — עשויה להתפרש גם כביטוי לפגיעוּת: דמות ילדותית ורכה בלב סיטואציה מחאתית טעונה ואלימה, כזו שמעוררת הזדהות גם בקרב מי שאינו תומך מובהק במחאה."

במחקריך את עוסקת גם בהבחנה בין ייצור דימוי לבין חלוקה של מבט.
כיצד אירועים כאלה – של מחאה בתיווך תחפושת – מציפים מחדש את שאלת "מי רואה את מי" במרחב הציבורי?

"במחקר התרבות החזותית נהוג להבחין בין רבדים שונים של פעולתו של הדימוי: ייצור הדימוי, מרחב ההופעה שלו, ואתר או אתרי ההפצה. כך, למשל, במקרה של פיקאצ׳ו: המפגין או המפגינה שבחרו להתחפש לדמות יצרו את הדימוי במעשה ההופעה עצמו; מי שתיעד את הרגע — בצילום או בוידאו — היה שותף נוסף בייצור הדימוי. צופים שנכחו בהפגנה עצמה נחשפו לדימוי במרחב ההופעה, ואילו צופים מרוחקים נחשפו אליו דרך אתרי ההפצה — ברשתות החברתיות, בכלי תקשורת או בפלטפורמות שיתוף שונות. אתר ההפצה, חשוב להדגיש, מעניק הקשר לדימוי: סרטון שמופץ בתקשורת בינלאומית יקבל פרשנות אחרת מסרטון שמופץ בעמוד פייסבוק של קבוצה מחאתית. גם ניסיונות לדיכוי או לשליטה על הפצת הדימויים שייכים לרובד הזה: כך, למשל, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ניסה לשלוט בנראות של המחאות נגדו, בין השאר על ידי מעצר עיתונאים מקרב משתתפי ההפגנות.

בכל אחד מן הרבדים פועלים יחסי כוח, והם משפיעים על האפשרות שהדימוי יבלוט, יעורר עניין, או יהפוך ויראלי. לא די בתחפושת של פיקאצ׳ו כדי להבין מדוע הדימוי זכה לתשומת לב רבה כל כך — יש לבחון גם את האופן שבו צולם, את המקום שבו הופץ, ואת ההקשרים שהקנו לו משמעות. אי אפשר לנתק זאת גם מן התרבות הדיגיטלית העכשווית: ברשתות החברתיות מופצים תדיר סרטונים "חמודים" — של גורי כלבים, תינוקות, או יצורים מצוירים. כך, הסרטון של פיקאצ׳ו בהפגנה הטורקית השתלב לכאורה בז׳אנר ויזואלי מוכר, גם אם הסיטואציה הייתה טעונה פוליטית.

דוגמה נוספת לכך מצאתי בהפגנות בישראל שאותן חקרתי: צילומי רחפן של מפגינים בצומת קֶלֶפֶן יצרו דימוי מרהיב של הפגנה המונית. הצילומים הופקו ביוזמת המפגינים עצמם, במטרה להתמודד עם הנתונים שמסרה המשטרה — נתונים שנתפסו בעיניהם כממעיטים. הדימוי הופץ ברשתות החברתיות של המארגנים, מתוך מטרה לחזק את התחושה הציבורית של נוכחות רחבה ולעודד השתתפות בהפגנה הבאה. בכלי התקשורת המרכזיים, אותם צילומים שימשו למדידת תחושות הציבור ונשאלו דרכם שאלות כמו: "האם גם השבוע יוצאים אלפים להפגין?" בהדרגה, נדמה כי המפגינים עצמם התחילו לשתף פעולה עם הרחפנים — הם הגיעו בשעת הצילום הקבועה, ונעמדו בצורה שאפשרה יצירת דימוי מחאתי מרשים, שחזר והופיע מדי שבוע במחאה נגד הרפורמה המשפטית."

במקרים כאלה נראה שהדימוי לא רק מייצג את המחאה – הוא המחאה עצמה. כיצד התרבות החזותית בת זמננו מתפקדת במרחב שבו הפעולה הפוליטית היא גם הצגה, גם הפצה וגם פרשנות בזמן אמת?

"תרבות חזותית, מראשיתה, היא מסגרת חשיבה ביקורתית. המחקר החזותי מבקש לפרש את החיים המשותפים באמצעות המשגה של הדימוי, תוך מעקב אחר הדרכים שבהן הוא מיוצר, מופץ ומתפרש. המבט אינו מסתפק בשאלה מה מוצג, אלא חוקר את התנאים שאִפשרו לדבר מה להיראות כפי שהוא נראה: אילו יחסי כוח עומדים בבסיס הנראות הזו, למי הדימוי נגיש, ובאילו אופנים הוא נעשה מובן או מובן מאליו. חוקרות וחוקרי תרבות חזותית שואלים לא רק כיצד דימוי מייצג תופעה, אלא גם כיצד הוא מבנה אותה. כך, למשל, ניתן לבחון כיצד דימויים של הפגנות מייצגים את האירוע המחאתי, אך גם כיצד הם תורמים לעיצובו — כיצד הם מבנים את החוויה הציבורית של המחאה, מעצבים את הדמיון הפוליטי, ולעיתים אף מכוננים את עצם ההכרה בה כמחאה. נשאלות גם שאלות על ההשתתפות: מי לוקח חלק פעיל בייצור ובהפצה של הדימויים? אילו נקודות מבט מתקבלות, ואילו נותרות בשוליים? ומה ניתן להבין מתוך הפרשנות שניתנת לדימויים הללו? לצד זאת, המחקר החזותי אינו מתעלם מהיבטים טכנולוגיים: הוא בוחן, למשל, כיצד הרשתות החברתיות שינו את אופי המחאות בעשורים האחרונים; כיצד כלים טכנולוגיים חדשים — כמו רחפנים — השפיעו על הזוויות שמהן מתועדת ההפגנה, ועל האופנים שבהם הציבור תופס אותה. צילומי רחפן, שהפכו בשנים האחרונות לשכיחים, אינם רק אמצעי תיעוד נוסף — הם מספרים סיפור אחר של המחאה: של סדר, של ריבוי, של גוף קולקטיבי. שאלות אלו מלמדות אותנו לראות את ההפגנות לא רק כתגובה אזרחית לסוגיה פוליטית, אלא כתופעה תרבותית בפני עצמה — וליתר דיוק, כתרבות חזותית, שיש לה מופעים, כלים, ואסתטיקות משלה."

איך אפשר "לתרגם" את הלימודים במחלקה לתרבות חזותית וחומרית להתבוננות יומיומית – בפיד, ברחוב, בפוליטיקה?

"תרבות חזותית וחומרית מתבוננת בהווה, אך אינה מוגבלת אליו. ניתן בהחלט לערוך מחקר היסטורי באמצעות המושגים והכלים שהתוכנית מציעה — אך גם אז, המטרה היא ללמוד דרכו על החיים עצמם. כך למשל, חקירה של השינויים החברתיים שהביא להמצאת הצילום יכולה לשפוך אור על התמורות שמתחוללות כיום עם הופעת הדימוי הדיגיטלי, השונה מהדימוי האנלוגי. הרי מדובר בדימוי שניתן לשיתוף מיידי — מה זה אומר על האופן שבו הוא נוצר? על המשמעות שלו כשהוא מרושת מראש בתוך מערכות של הפצה ברשת? האם ניתן בכלל לחשוב עליו כמו על דימוי "אוטונומי", כפי שחשבנו על דימויים בעבר? הלימודים מעניקים כלים לנתח שינויים כאלה — טכנולוגיים, תרבותיים וחברתיים — לצד פיתוח מערכים פרשניים שמסייעים להבין את הדימויים שאנחנו פוגשים ביומיום: ברשתות החברתיות, בשלטי חוצות, בטלוויזיה ובתקשורת.

יחד עם הופעות פופולריות של דימויים ואובייקטים, הסטודנטים לומדים גם על מופעים חזותיים במרחבי תצוגה של אמנות, קולנוע, אופנה, עיצוב ועוד. לאורך הדרך, מושם דגש על הקשר שבין המושגים והפרשנויות לבין ההוויה הקונקרטית של הלומדים — מתוך מטרה לחשוב באופן ביקורתי ומעמיק על התרבות שבה אנו חיים."

איך זה בא לידי ביטוי בלימודים עצמם, ובאופן שבו חושבים דרכם על תרבות, אמנות והיסטוריה?

"הלימודים בתרבות חזותית וחומרית שואבים מתולדות האמנות וממדעי הרוח, אך אינם מהווים חיבור פשוט בין שני התחומים. מדובר בלימודים בין־תחומיים שמעניקים לסטודנטיות ולסטודנטים כלים לחשיבה ביקורתית ולפרשנות — גם ביחס לקנונים עצמם שמכתיבים את ההיסטוריה של האמנות ואת מסגרות החשיבה במדעי הרוח. בניגוד לתחומים אחרים, תרבות חזותית פועלת מתוך עמדה של ספק, חשדנות וערעור. כבר מן ההתחלה, הלימודים שואלים מי נכלל בסיפור של תולדות האמנות — ומי נותר מחוץ לו. הם בוחנים מדוע טקסטים מסוימים נלמדים כחלק ממסורת ההגות ההומניסטית — ואחרים לא. הלימודים מעודדים לא רק ידע אלא גם בדיקה מתמדת של גבולות הידע ושל האופנים שבהם הוא נבנה. תרבות חזותית מציעה סדרת מושגים ביקורתיים — כמו "שדה האמנות", "שדה הייצור", "פטיש", "הילה", "ראווה" ו"סימולקרה" — שבעזרתם ניתן לנתח דימויים, מופעים חזותיים ותרבות חומרית מכל תקופה. המושגים הללו אינם נשארים בגדר תיאוריה מופשטת: הסטודנטים מתרגלים ליישם אותם בחקירה של תופעות חזותיות מעולמם — מהעבר, מההווה, ולעיתים אף כדמיון לעתיד."

מה מביא סטודנטיות וסטודנטים לבחור בלימודי תרבות חזותית וחומרית, ואילו תובנות הם מגלים על הדימוי, על התרבות – ועל עצמם – לאורך הדרך?

"סטודנטיות וסטודנטים מגיעים לעיתים ללימודים מתוך תחושת חיבור או רגישות לעולם החזותי והחומרי. לעיתים הם מגיעים גם משום שלא הצליחו לבחור מחלקה מעשית, אך מצאו עניין במפגש שבין מחשבה, יצירה ותרבות. במהלך הלימודים הם נחשפים למושגים מרכזיים בתחום, ולומדים שיטות מחקר המאפשרות להתבונן באופן ביקורתי בתרבות ובחברה — הן בהקשרים מקומיים והן גלובליים — דרך עולמות של דימוי, חומר וצורה. הלימודים מעודדים חשיבה מעמיקה ומעניקים כלים לפענח תופעות שבעבר נדמו להם עמומות או מעורפלות — ולעיתים אף משקפים באופן מפתיע את התחושות הראשוניות שהביאו אותם אל המחלקה מלכתחילה. הם ממשיכים להתנסות במחלקות המעשיות: לומדים לצלם, לומדים לעבוד על אובניים בסטודיו של הקרמיקה ועוד. כלומר, לצד הלימודים העיוניים הסטודנטים לא מוותרים על החלום ליצור דימויים ואובייקטים."

איך לומדים חשיבה ביקורתית דווקא בתוך מציאות כל כך רוויה?

"אנחנו חיים בתוך תרבות דיגיטלית, ולכן כולנו שותפים — גם אם לא תמיד במודע — לעולם החזותי. הסמארטפון שבכיס שלנו יכול להפוך אותנו בכל רגע ליוצרי הדימוי ולדימוי עצמו: כל אחת ואחד יכולים להיות מתעדים ומתועדים, מצלמים ומצולמים, ולמשתפים ומשותפים. אנחנו פועלים לא רק כצופים פאסיביים, אלא משתתפים פעילים בייצור, בהפצה, בפרשנות ובהקשר שהדימויים מקבלים. החשיפה שלנו לדימויים היא מתמדת: אנחנו רואים, מביטים, מגיבים ומפרשים — במרחב הציבורי, ברשתות החברתיות, בתקשורת, בפרסומות, באמנות. למעשה, אין כמעט תחום בחיים שאינו מושפע מהתרבות החזותית: אפילו הבנה רפואית של מחלות נסמכת על הדמיות חזותיות כמו צילומי רנטגן ו-MRI. עם פיתוח הבינה המלאכותית, הדימויים כבר אינם רק "נלקחים" מהמציאות, אלא נוצרים באופן חדש — והיכולת לייצר דימוי הפכה נגישה כמעט לכל אחת ואחד. לימודים בתחום התרבות החזותית והחומרית מעניקים כלים לחשוב באופן ביקורתי על המציאות הזו. הם מאפשרים להבין את הרבדים השונים של הדימוי — איך הוא נוצר, איך הוא פועל, מה הוא חושף ומה הוא מסתיר. יותר מכך, הם מזמינים אותנו לקחת אחריות על התפקיד שלנו כשותפים פעילים בעולם חזותי: כאנשים חושבים, כותבים, יוצרים, מפרשים — וכחוקרות וחוקרים של התרבות שבה אנו חיים."

לקראת סיום, למי שמתלבט/ת האם להירשם – מה היית רוצה לומר?

"תכנית הלימודים הזו ייחודית — אין תוכנית דומה לה במוסדות אחרים. גם כאשר קיימים קורסים שעוסקים בהיבטים "חזותיים וחומריים" באוניברסיטאות אחרות, הם לרוב מנותקים מההקשר של בית ספר לאמנות. כאן, הלימודים מתקיימים בסביבה שבה אפשר גם לחקור את הדימוי וגם להתנסות בחומר עצמו ובתהליכי יצירה. השילוב הזה מצמיח חוקרות וחוקרים בעלי רגישות יוצאת דופן לעולם החזותי והחומרי — שמבינים לא רק כיצד לנתח דימויים, אלא גם כיצד הם נוצרים ופועלים בעולם."

מוזמנים ומוזמנות לשמוע עוד ביום הפתוח לתואר ראשון:

יום שלישי | 13.5.25 | משעה 10:00 ולפי הלו"ז
בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים 
קמפוס ג׳ק, ג׳וזף ומורטון מנדל, רח׳ זמורה 1, ירושלים

ללו״ז המלא ולהרשמה

כל מה שקורה בבצלאל עכשיו בקבוצת וואטסאפ שקטה: חדשות, אירועים ועדכונים חשובים. להצטרפות 

 קראו עוד במגזין בצלאל >>