עיצוב והאוקיינוס

פורסם ב
27.6.21

מעצבות ומעצבים רבים השתמשו באוקיינוס כחומר גלם ליצירה שלהם. לעיתים לקחו השראה מצורות תת-מימיות, כמו לדוגמה עבודתה של איילה צרפתי, שעיצבה תאורה בהשראה מאלמוגים. לעיתים השתמשו בביו-מימקרי כדי לחקות מנגנונים שפיתחו בעלי חיים במהלך האבולוציה, כמו לדוגמה יצירה של משטחים בעלי טקסטורה של עור כריש כדי למנוע התפתחות בקטריות על המשטח. לעיתים השתמשו בחומרים מהים, כמו עבודותיה של ג'וליה לוהמן (Julia Lohmann), שיצרה מוצרים מאצות. היו גם שמחזרו פסולת שנפלטה מהים, כמו במנורה 'גאות ושפל' (Tide) של המעצב סטיוארט הייגראת' (Stuart Haygarth). יחס חדש של עולם העיצוב לאוקיינוס מציג פרויקט חדש בשם 'ניקיון האוקיאנוס' (The Ocean Cleanup).

תמונה
Julia Lohmann, Oki Naganode, 2013

'ניקיון האוקיינוס' החל לפני עשר שנים, כאשר בויאן סלאט (Boyan Slat), ממציא הולנדי בן 18, הציג את הרעיון בהרצאת TED שהפכה במהירות לויראלית. הרעיון שלו היה לעצב מחסום שצף על גבי המים ככלי שיט בלתי מאויש ומאפשר לכוחות הטבע — רוח, גלים וזרם, לדחוף אותו (כשהוא מואט על-ידי עוגן ימי), תוך כדי כך לאסוף את הפלסטיק ולרכז אותו כך שניתן להעלות אותו לספינה ייעודית. המערכת דומה בצורתה למחסום איסוף נפט במקרי זיהום, והיא נעה עם הגלים כיוון שלשם נעה גם הפסולת, ומכיוון שבאופן זה המערכת לא צורכת אנרגיה לתפעול. כל מקורות האנרגיה של המערכת הם טבעיים, בראשם אנרגיה סולארית, והם מייצרים אנרגיה למערכת GPS, מצלמות, פנסים ומערכות לזיהוי אוטומטי המותקנות על גבי המתקן.  

תמונה

באמצעות מימון המונים הצליח בויאן לגייס את הכסף הדרוש לו כדי להתחיל להוציא לפועל את הרעיון. לאחר ניסויים של עיצובים שונים, הושק המכשיר הראשון תחת השם ׳ווילסון׳ ממפרץ סן פרנסיסקו בספטמבר 2018. הניסוי הצליח לאסוף כ-2000 ק"ג של פלסטיק אבל נשבר לשניים כחודשיים אחרי ונגרר לתיקון בהוואי. בעזרתם של מספר מעצבים הצליח בויאן לייצר מערכת נוספת שהצליחה לאסוף ולשמור פסולת החל משברי פלסטיק מיקרוסקופיים ועד לרשתות דייגים ענקיות. הפרויקט מתוכנן לייצר 60 מערכות כאלו שינקו לפחות כ-50% מהפסולת באוקיינוס בחמש שנים החל מהפריסה שלהם. 

הפסולת שנאספה תוכננה להיות ממוחזרת למוצרים ברי-קיימא אשר ימכרו ויממנו את המשך הפרויקט. אך התברר שמחזורו של הפלסטיק שנאסף אינו פשוט, שכן הוא עבר אלפי קילומטרים במי המלח וכתוצאה מכך בלוי ומפורק על ידי השמש, הרוח והים, ששינו את המבנה שלו. לאחר ניסויים שונים יצרו המעצבים תהליך מיחזור חדש שיצר מהפסולת חומר גרגירי שממנו ניתן היה להפיק את המוצר הראשון - משקפי שמש בעיצובו של איב ביהר (Yves Béhar). על המשקפיים מצוין מאיפה נאספה הפסולת ממנה נוצרו, והערכה היא שממכירה של זוג אחד בלבד של משקפי שמש (199$) הם יכול להתנקות שטח שווה ערך ל-24 מגרשי כדורגל באזור באוקיינוס שנקרא Great Pacific Garbage Patch.

תמונה

לאחר מספר שנים של פיתוח והצלחות, החליט בויאן להפריד בין ניקוי הזיהום הקיים כבר באוקיינוס, לניקוי של הזיהום העתידי שלו. היוזמה החדשה שלו היא לתפוס את הפסולת הפלסטית עוד כשהיא נמצאת בנהרות שמזרימים אותה לאוקיינוס. לפי המחקר שערך, 80% מזיהום הפלסטיק נובע מ-1,000 נהרות בלבד, כ-1% מכל הנהרות ברחבי העולם. למשימה זו עיצב בויאן את המכונה הקרויה 'מיירט' (Interceptor), מערכת ניקוי ממונעת באופן סולארי בתוך מבנה דוברה. המיירט כבר הותקן בשלושה נהרות מרכזיים באינדונזיה, במלזיה וברפובליקה הדומיניקנית ואוסף שם את הזבל לפני שהוא מגיע לאוקיינוס. 

הפרויקט 'ניקיון האוקיינוס' קיבל את כל פרסי העיצוב האפשריים, כולל פרס העיצוב לשנת 2015 של מוזיאון העיצוב בלונדון, אחת מ-25 ההמצאות הגדולות של 2015 של TIME magazine ו'המוצר הטוב ביותר' לשנת 2020 בתחרות העיצוב ההולנדי.

במידה והפרויקט יצליח הוא לא רק ינקה את האוקיינוס, אלא גם יעביר את עולם העיצוב לשלב הבא שלו בו חדשנות, יוזמה וקרנות למימון המונים עוזרות למעצבים לא להיות נותני שירותים שעובדים לפי בריף עיצובי, אלא יזמים פרטיים המניעים תהליכים חברתיים בעולם.


פרופ' אורי ברטל
ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית