הסיפור של שי לי עטרי | שיחה עם בוגרי בצלאל שיצרו את הסרט

עדן פוקסיניאנו, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך ויובל הקר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, יצרו סרט אנימציה המתאר את סיפורה של שי-לי עטרי מזוועות השבעה באוקטובר. בעלה של עטרי, יהב ויינר, הקריב את חייו כשהגן בגופו על שי לי ובתם בת החודש שייה בטרם נרצח במתקפת המחבלים על כפר עזה.

היוצר והיוצרת מספרים על תהליך היצירה: "ראינו פוסט שפרסמו מטעם חמ"ל עיצוב - אחד מהחמ"לים שקמו במהירות מטורפת אחרי השבת השחורה. אוהד, אחד ממובילי החמל, סיפר שהוא מחפש במאים וארט דיירקטורים ליצירת אנימציה קצרה על הסיפור של שי-לי עטרי. שי לי ויהב הם אמנים, יוצרים, קולנוענים. יש לנו המון מכרים וקולגות משותפים. זה הרגיש מאוד קרוב. הרגשנו חלק מזה עוד לפני שהתחלנו לעבוד על הסיפור.

הצוות, שקם בין ליל, מורכב משכירים ועצמאים, כאלו שהרגע סיימו לימודים וותיקים - כולם בהתנדבות מלאה. המטרה הייתה מולנו תמיד - ליצור סרט רגיש, שיהווה קונטרה לתוכן הקשה והגרפי ששלט ברשת בשבועות הראשונים, אך עם זאת - הסברתי, חזק ובר הזדהות. לאורך כל הפרויקט היינו בקשר עם שי לי. שמענו את הסיפור שלה ממקור ראשון. דאגנו להדגיש את מה שהיה לה חשוב להדגיש ולדייק את מה שרצתה לדייק - זה הסיפור שלה. אנחנו פה כדי לפרש אותו. כמו כל פרויקט - התחלנו ברעיונות. על מודבורד ענק זרקנו הכל - מילים, תמונות ושרבוטי רעיונות ורקמנו נרטיב ברור. ניסינו לפרק את הסביבה והתחושות כדי שנוכל לעבור בין הרבה התרחשויות וחללים, ולספר סיפור ארוך בתמציתיות.
 

הסיפור המקורי מלא בפרטים - דבר שהיה מאד מאתגר מבחינה תסריטאית. איך ממחישים כל כך הרבה בדקה אחת של אנימציה? היינו צריכים להצליח למצוא דימויים שמספרים הרבה אך בצורה פשוטה. כזו שתאפשר לצופה לשהות על המסך מספיק זמן כדי להבין מה קורה, ויחד עם זאת להצליח להרגיש את הכאב. חיפשנו לאזן בין מתח לרגש. בין רעש לשקט.
 

החלטנו להמחיש את התנועה על ציר הזמן בעזרת תנועת מצלמה בלתי פוסקת, בדיוק כמו שי לי, היא ממשיכה להתקדם למרות האימה, למרות הכאב, למרות הבשורה הקשה. השימוש בכתמים של שחור ולבן באו להדגיש את הקונטרסט הויזאולי של הפחד מול התקווה שמובילה אותה. אחת ההשראות העיקריות והבולטות עבורנו הייתה הגרניקה של פיקאסו, שעליה הסתמכנו כשיצרנו את פריים הבריחה - היא הייתה ההשראה לתהליך הסיפורי של הפריים - הריצה קדימה בין הזוועות, כשמה שמגיע מהכיוון הנגדי הם גורמי הכאוס והאימה.
 

כשיצרנו את הפריימים, שיחקנו על רעיון של רחוק-קרוב-רחוק-קרוב. רצינו לתת פרספקטיבה גם מנק' המבט הישירה של שי-לי, אבל גם להראות את ההתרחשות מבחוץ. למשל, אם זה שוט הפתיחה של הקיבוץ וישר ממנו עוברים לשוט של בית, או בזמן הבריחה כשאנחנו יוצאים החוצה ומשנים פרספקטיבות ואז נכנסים לתוך הצריף יחד עם שי-לי, שומעים את הנשימות שלה. בהמשך הסרט, הויז'ואל הפך ליותר מטאפורי - שעון החול, הדמעה והפרח, כולם נסיונות לספר סיפור מורכב בעזרת סימבוליקה מוכרת ופשוטה שקל להתחבר אליה ולקשור אליה רעיונות בצורה אינטואיטיבית. 

בהתחלה, רצינו להתחיל להראות משהו שקשור בשאיבת זרע, אבל מהר מאד הבנו שזה לא המקום להכנס לפרטים של הצד הרפואי/טכני של התהליך. הבנו שזה לא מהותי ושאנחנו צריכים להעביר הרגשה. השתמשנו בדימוי של הזמן שזולג בשתי דרכים - האחת, המירוץ אחר הזמן שאבד סביב התהליך של שאיבת הזרע והסיכוי לייצר המשכיות ליהב, שאבד ובהיפוך שעון החול, חיבור לנרטיב הגדול יותר, זה שכולנו חיים כל יום ויום מאז ה7/10- הזמן שהולך ואוזל סביב החזרת החטופים הביתה. רצינו להפוך את הסיפור הפרטי-ספציפי של שי לי למשהו אוניברסלי. לא משנה אם אתה יהודי, ישראלי, פרו זה או פרו זה. רצינו לספר סיפור שיגע בך אם אתה פשוט בן או בת אדם.
 

לאורך כל העבודה, הזכרנו לעצמנו שאנחנו יוצרים יצירה שלא חיה בסביבה סטרילית. מלכתחילה יעדנו את הסרטון לאינסטגרם, ויצאנו מנקודת הנחה שלצופים שלנו יש attention span (קשב) די קצר, במיוחד בימים אלו, בהם כל תוכן עלול להיות פוצע. ניסינו ״לשטח״ את הסיפור ליום אחד ארוך. תכלס, קצת כמו התחושה שאנחנו מרגישים בתקופה הזו. מצד אחד הכל עובר נורא מהר, מצד שני הזמן לא זז.

ובנימה אישית - בשבילנו, הבחירה לקחת את הפרויקט הזה בתקופה הזו, על השבוע הראשון של המלחמה הייתה בגדר תרפיה. בריחה. לשבועיים וקצת - היינו חיוניים. עזרנו לעבד ולתרגם (גם עבור הנפש שלנו), להנציח את הסיפור הספציפי הזה מתוך אלפי סיפורים, כדי לזכור לא רק את המראות נטולי הפנים, אלא את סיפוריהם של האנשים, אלו שהיו שם, אלו שנושאים את העול על כתפיהם, אלו שאיבדו כל כך הרבה. לרגע, יכולנו להיות להםן לעזר. יכולנו להשתמש ביכולות שלנו כדי לספר את הסיפור של שי-לי לעולם, כדי שאף אחד לרגע לא יתבלבל וישכח שמדובר בבנות ובני אדם. אנשים מתוקים שקמים בבוקר ושותים קפה, שיוצרים סרטים, שמסתכלים על הילדה שלהם בזמן שהיא נרדמת בעריסה. כולם היו אנשים."

לצפייה בסרט