מלך היא ולא מלכה
מוזיאון ישראל שוקק חיים במהלך חופשת הקיץ. השעה אחת עשרה בבוקר ובחוץ 31 מעלות. קבוצות פנסיונרים משוטטים עם כיסאות מתקפלים בידם, קייטנות רועשות ממלאות את המסדרונות ומשפחות מחכות בתור לתערוכה החדשה. בלב ההמולה הזו, באולם ביירון ודורותי גרסון, אותו מבוא שקט לאגף הארכאולוגיה של המוזיאון, נמצא חלל תצוגה קטן וחשוך, כמעט ריק ממבקרים. כאן, בתוך החושך, מוצגת תערוכה עדינה אך טעונה, המבקשת להאיר דמות שנעלמה מן הזיכרון הקולקטיבי: מליסנדה, מלכת ירושלים.
מליסנדה לא הייתה דמות שולית: היא הייתה השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה בירושלים ושלטה בה במשך כשלושים שנה במאה ה־12. היא ביססה את מעמדה כשליטה עצמאית, תמכה במוסדות דת ותרבות ופעלה לחיזוק מעמדה של ירושלים כמרכז רוחני ופוליטי. מחקר מודרני על אודות עשייתה כמלכה מאשש את עדותו של ההיסטוריון ואיש הדת, הארכיבישוף ויליאם מצור, שתיאר אותה כשליטה בעלת הבנה מדינית מעמיקה ויוצאת דופן. מחקר זה מדגיש כי מליסנדה פעלה כשחקנית פוליטית עצמאית וריבונית לכל דבר. עשייתה הפוליטית התבטאה בכושר תמרון דיפלומטי מורכב, ביכולת לגשר בין מזרח למערב הודות למוצאה המעורב (הצרפתי-ארמני) ובקידום מפעלים כלכליים ואדריכליים, בהם שיקום כנסיות ותמיכה במנזרים, לצד פיתוח תעשיית ייצור הסוכר שהגיעה לשגשוג חסר תקדים בתקופתה.
עדות לכוחה ניתן למצוא במכתבו של הקדוש ברנאר מקלרבו משנת 1143, שבו הוא קורא לה להפגין כלפי חוץ את "הגבר שבאישה" ולפעול בגבורה עד שיאמרו עליה: "מלך היא ולא מלכה". משפט זה מקבל בתערוכה משמעות סימבולית גדולה יותר מעדות היסטורית משנית: הוא חושף את התנאי שהוצב בפני אישה שביקשה להחזיק בכוח. כדי לזכות בהכרה בשלטונה, היא נדרשה להוכיח את קיומו של "הגבר" שבה. דרישה זו חושפת כי עצם השפה שבאמצעותה ניתן היה לזהות סמכות פוליטית באותה עת הייתה גברית באופן מהותי. כדי שהמלכה תיראה כבעלת כוח, השפה נדרשה "לעקם" את המציאות ולקרוא לה "מלך". באמצעות מכתבו של מקלרבו ניתן לראות כיצד מנגנוני הכוח ההיסטוריים מתחילים לפעול כבר ברמת המסמך ההיסטורי המקורי, ביכולת הריבונית להעניק שם לדברים ולקבוע את קטגוריות השיח.
הבחירה הבלשנית לכנות את מליסנדה "מלך" אינה תיאור ניטרלי של סמכותה, אלא כפייה של נרטיב מגדרי קבוע מראש, המניח שריבונות היא תכונה גברית בלעדית. כך, השפה עצמה הופכת לזירת ההשתקה הראשונה והאקטיבית ביותר: כדי לשמר את הלגיטימיות של מוסד המלוכה, המערכת מוחקת את זהותה המגדרית של השליטה, ובכך מבטיחה שכוחה ייזכר רק מבעד למסכה גברית. ועם זאת, מליסנדה, המלכה שהחזיקה בשלטון במשך עשרות שנים כמעט ואינה מוכרת לנו היום. פניה אינן מזוהות עם היסטוריית העיר ירושלים, ושמה אינו נוכח בזיכרון ההיסטורי באותה עוצמה שבה נוכח שמם של שליטים אחרים בירושלים של המאה ה-12. הדרה זו של מליסנדה מהתודעה הציבורית בישראל נובעת, מחד גיסא, מהדרה מגדרית קלאסית של נשים ממוקדי הכוח ההיסטוריוגרפיים, ומאידך גיסא, מהשוליות המובנית של התקופה הצלבנית כולה בנרטיב ההיסטורי המקומי.
ההיסטוריה של ארץ ישראל המדיאבלית והשליטים הנוצרים שמשלו בה כמעט ואינה נלמדת בבתי הספר בישראל, מה שמציב מכשול משמעותי בפני שימור זיכרונה ומקשה על הפיכתה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. התערוכה מבקשת לתקן את הפער הזה, אך כבר בכניסה אליה עולה פרדוקס: כדי לפגוש את המלכה צריך להיכנס אל חדר קטן, חשוך וכמעט נסתר. דמות שבחייה הייתה במרכז הזירה הפוליטית מוצאת את עצמה מאות שנים לאחר מכן בשוליו של המוזיאון. אולי משום כך, הדבר המעניין ביותר בתערוכה אינו רק הסיפור שהיא מספרת, אלא האופן שבו היא מנסה להרכיב מחדש אישה שאי אפשר עוד לראות במישרין. אין כאן דיוקן של מליסנדה ואין אפשרות להביט בפניה. במקום זאת, היא נוכחת דרך עקבות: פרסקאות מן התקופה, מפות, כותרות עמודים, תכשיטים, חפצים הקשורים לחיי הדת והתרבות ויצירות וידאו. המלכה אינה מוצגת לפנינו כאובייקט שלם, אלא נבנית מתוך שברים ושרידים. גם התאורה מדגישה זאת: האובייקטים מוארים בנקודות אור ממוקדות, כמעט כמו זרקורים קטנים בתוך החושך. נדמה שהתערוכה אינה רק מספרת לנו על מליסנדה, אלא מבצעת את פעולת החיפוש אחריה.
פעולה זו, של החזרת אישה אל הזיכרון, מקבלת משמעות תיאורטית עמוקה כשחושבים על היצירה זהרה של אילת כרמי ומירב הימן. גם היא חוזרת אל דמות נשית מן העבר הירושלמי: זהרה לביטוב, הטייסת העברית הראשונה, שהפכה לאחר מותה לדמות מיתית של גבורה. היצירה אינה משחזרת את סיפורה באופן דוקומנטרי. היא מציעה מסע דמוי חלום בעקבות מסעה האחרון של זהרה ברחובות ירושלים, התרסקות מטוסה על חומת מנזר המצלבה בשנת 1948 ועד לבית החולים שערי צדק, שבו מתה. אולם, החיבור בין מליסנדה לזהרה חורג מעצם היותן נשים הפועלות במרחבים גבריים. הוא חושף שתי פנים של השתקה היסטורית. מליסנדה היא קורבן של "נוסחאות מחיקה": היא נדחקה אל מחוץ לארכיון המרכזי והפכה ל"בלתי נראית". זהרה, לעומתה, משקפת את "נוסחאות הבאנליזציה והמיתוסיזציה": זיכרונה אינו נמחק, אלא הוא מולאם ומעוצב מחדש כמיתוס גבורה קפוא.
הבניית העבר משמשת תמיד לצורך כינון הסובייקט הקולקטיבי בהווה, כותב ההיסטוריון והאנתרופולוג מישל רולף טרויו (Trouillot 1995). האתוס הממלכתי נזקק לדמותה המיתית של זהרה כדי לכונן את נרטיב ההקרבה של 1948, אך מיתוס זה, בהיותו קונצנזוס הממסך קונפליקטים, משתיק את קולה האנושי והאישי. אם מליסנדה נדרשת להיחלץ מן השכחה הפיזית שבחשכת התערוכה, זהרה נדרשת להיחלץ מן השבי של הדימוי המיתי שנוצר עבורה. בשני המקרים, האמנות מסרבת לקבל את הזיכרון כנתון קפוא, ומבקשת לטלטל את יחסי הכוח כדי לשחרר את שתי הנשים כסובייקטים פעילות בהווה.
מנקודת המבט הזו, גם הבחירה האוצרותית להציב יצירה עכשווית לצד שרידים ארכאולוגיים מקבלת משמעות חדשה. עבודת הוידאו ׳בימי מליסנדה׳ של מקהלת גיא בן הינום מחדירה אל החלל העתיק קול, תנועה ודימויים עכשוויים. הפרסקאות, התכשיטים וכותרות העמודים אינם נותרים רק עדויות דוממות מן העבר; הם מקבלים מסגרת חדשה שבתוכה אנחנו נדרשים לדמיין את המלכה. המוזיאון הופך, לפחות לרגע, ממקום שבו העבר נשמר למקום שבו העבר ממשיך להשתנות. כאן מתעוררת שאלה נוספת. האם התערוכה אכן מוציאה את מליסנדה מן החושך? מצד אחד, היא מעניקה לה שם, סיפור ונוכחות. היא מרכזת סביבה את העדויות שנותרו ומאפשרת למבקר להכיר אישה שליטה שכמעט נעלמה מן התודעה. מצד שני, דווקא המיקום הפיזי שלה בתערוכה מזכיר עד כמה קשה לשנות את מעמדה בזיכרון.
התערוכה המבקשת להאיר אותה נמצאת בחלל צדדי, קטן וחשוך, ומי שאינו מחפש אותה עלול לחלוף על פניה מבלי לדעת שהיא שם. אולי אין זו בהכרח חולשתה של התערוכה, אלא סתירה שהיא חושפת: גם כאשר המוזיאון מבקש להחזיר אישה למרכז הבמה ההיסטורית, הוא עושה זאת בשולי המוסד, בחלל צדדי ומתנה את מקומה של המלכה בתוך מערכות הזיכרון של הבניין המוזיאלי. המרחק בין התערוכה על מליסנדה לבין זהרה, שהוצגה בבית טיכו, מאפשר לחשוב על דרכים שונות שבהן ירושלים זוכרת את נשותיה. מליסנדה נוכחת באמצעות שרידים שנותרו באדמה, באבן ובחללי המוזיאון הסגור; זהרה משוטטת מחדש ברחובות העיר כרוח רפאים. האחת קפואה בתוך הממצא הארכאולוגי, השנייה חוזרת לנוע במרחב. החיבור ביניהן מציע שהזיכרון לעולם אינו קבוע. הוא יכול להיות מורכב מחדש, לנוע בין תקופות, בין מקומות ובין דימויים, וכך גם לשנות את השאלות שאנו מפנים אל דמויות הנשים שהוא מבקש לשמר ולהעלות על נס.
בצאתי חזרה אל השמש הירושלמית והמולת המבקרים, החדר החשוך של מליסנדה כבר לא נראה בעיני כנקודת מעבר זמנית. הוא נראה כתא של זיכרון המגלם בתוכו את מה שטרויו מכנה "כוח ארכיוני". החושך המלווה את התערוכה אינו רק תכונה פיזית של חלל מוזיאלי צדדי, אלא הד מוחשי לכך שהשתקתה של מליסנדה לא החלה בשכחה המודרנית, אלא כאמור כבר במכתבו של ברנאר מקלרבו משנת 1143, והדרישה להפגין את "הגבר שבאישה" כדי שייאמר עליה "מלך היא ולא מלכה". השפה הגברית שאימץ הממסד הדתי כדי להכיל את עוצמתה של מליסנדה, מחקה הלכה למעשה את זהותה הנשית והבטיחה את דחיקתה העתידית אל שולי הארכיון והזיכרון. בסופו של דבר, החושך במוזיאון נותר כחלק מהשאלה הגדולה שהתערוכה משאירה אחריה: מי זוכה להישאר מואר בהיסטוריה ומי נדחק לחשיכה? השאלה החשובה ביותר אינה רק מדוע היינו צריכים להיכנס לחדר חשוך במוזיאון כדי להיזכר שמליסנדה הייתה כאן, אלא כיצד אנו יכולים, בהווה, להפר את שתיקת העבר ולהביט בה מחדש. לא כמלך שנדרש להוכיח את "הגבר" שבו, אלא כאישה, שליטה, אשר עיצבה במו ידיה את פניה של ירושלים.
התערוכה מליסנדה, מלכת ירושלים תוצג עד 13 במרץ 2027 במוזיאון ישראל, עבודת הוידאו זהרה של אילת כרמי ומירב הימן הוצגה בבית טיכו במסגרת התערוכה חמדה שננעלה בפברואר 2026.
