בין עדות להדהוד: על "גלגול נשמה" של אמירה זיאן

התערוכה "גלגול נשמה" של הצלמת אמירה זיאן, המוצגת בימים אלו במוזיאון רמת גן כחלק מאשכול התערוכות "המקומי: רב-תרבותיות בשדה האמנות הישראלי", באוצרותה של גליה בר אור, פועלת כשדה פתוח שבו צילום - מדיום המזוהה עם ראייה, תיעוד והוכחה - נשאב אל אזור של היזכרות לא רצונית, של סימנים חמקמקים, של גוף כנשא ידע שקודם לשפה ומתקיים מחוצה לה. זוהי תערוכה שעוסקת בגבול שבין הנראה למוסתר, בין מה שמתחמק מהראייה ומסרב להיקרא כסיפור סדור. עבודותיה של זיאן פועלות במישור א-דוקומנטרי, גם כשהן נשענות על מציאות קונקרטית. הצילום שלה מותח את הרגע, מעבה אותו, מאפשר לו להיסדק מבפנים - במקום לתפוס אותו, את הרגע, כפי שנהוג לצפות מן המדיום. חשיפות ארוכות, טשטוש ושכבות של זמן הן אסטרטגיות חשיבה של ממש: האפקט הוויזואלי אינו מקשט לשם האסתטיקה את הרעיון אלא מבצע אותו.

כך, למשל, העבודה "נשמה צומחת" מדגימה באופן ישיר את המבנה המחשבתי האחר - זה המערער על ההבחנה בין הגוף הפיזי, המשמש לנו כבגד שניתן ללבוש ולהשיל בבוא הזמן, לבין הנפש. בעבודה זו מתוך גוש כהה בתחתית הפריים - שקשה להכריע אם הוא דמות אנושית או דבר-מה אחר, וככזה טומן רמז לממד גופני, ואולי אף מגדרי, של הצלמת עצמה - צומחים שלושה גבעולים. שניים מהם מסתיימים בניצני צמח קמוצים; והאחרון - ביד אנושית פרושה, נמתחת כלפי מעלה. יצירה זו מהווה עבורי כמעט תמצית ויזואלית אחת לכלל התערוכה: הטשטוש המהתל בצופה מבטל את האפשרות להבחין בין היד לניצן, בין הגוף לצמח - הן במובן הפשוט של איבר הראייה, והן במובן העמוק יותר: שמא הקיום האנושי עצמו נטוע קרוב יותר לדרגת "צומח" מכפי שהמחשבה המערבית נוהגת לתפוס; ברגע שהבחנה זו חומקת מאיתנו, אני כצופה נותרת עם תחושת זרות תהומית - זוהי תחושה עמוקה יותר מדחייה מול תעתוע חזותי - הרגשה שהגוף עצמו שנדמה מוכר וידוע, עשוי להיות דבר-מה אחר, נטוע במחזוריות שאינה אנושית גרידא. זוהי, אולי, הנקודה שבה "גלגול נשמה" חדל להיות מטאפורה ונעשה מוחשי; שכן מעבר לסיפור על נשמה הנודדת מגוף לגוף, זוהי הצעה שהגבול בין החי לצומח מעולם לא היה יציב כפי שדמיינו.

נוכח בעבודותיה של זיאן גם מימד הזמן: בתצלומיה הזמן שוהה, חוזר ומצטבר. הדימוי אפוף המסתורין אצלה הוא מרחב שבו העבר ממשיך להדהד אל תוך ההווה, מתהווה ונשזר בו בזמן אמת, בעודנו מתבוננים - זהו זיכרון החורג מגבולות חיים אחד. ניכר כי זיאן שולטת בכל פרמטר בפריימים המוקפדים שלה, ואילו מדיום הצילום, המזוהה במובנים רבים עם סופיות (רגע ממוסגר בזמן מוגדר), נטען אצלה באפשרות של המשך. תחושה זו נתמכת גם בממד הטכני: הרקע השחור החוזר ברוב צילומיה, לצד החשיפות הארוכות והטשטוש הנובע מהן, הם טכניקה שבה שולטת האמנית ביד רמה, ומחזקת את תחושת ההשהיה הזמנית. כך, למשל, ביצירה "ללא כותרת" (הדמות השרועה) בה נגלית בפנינו דמות אישה שרועה על גבה ובו־בזמן על הבטן - במעין שקיפות וטשטוש תנועתי. הדימוי אינו סיומת לרגע חולף - אלא שלב ביניים לימינלי; לא עצירה, אלא מעבר. אנו עדים, למעשה, לתהליך המתרחש ממש לנגד עינינו. תהליך המעבר הזה טמון, במידה זו או אחרת, בכל אחת מעבודותיה של זיאן: בחלקן הוא נוכח ברמז עדין, כמו ב"ללא כותרת" (התפוחים) בה נראים לכאורה במבט ראשון שני תפוחים צפים בתוך נוזל ירקרק; ובאחרות, כמו ב"ללא כותרת" (הרעולה והצעירה) בה נגלות לעינינו בעת ובעונה אחת שתי דמויות נשיות – צעירה המתבוננת בנו ודמות נשית עטופה ברעלה עם גבה אלינו – שם התהליך נחשף כתנועה גלויה. זהו אינו קונספט מיסטי במובן הדקורטיבי, אלא הצעה למבנה מחשבתי אחר - כזה שמערער על ההבחנה בין גוף לנפש, בין עבר להווה, לעתיד. בין חיים למוות, לחיים.

זהותה של זיאן כצלמת דרוזית היא נקודת מוצא אפיסטמולוגית: דרך אחרת לדעת, לזכור, לראות. האמונה בגלגול נשמות בתרבות אליה משתייכת האמנית פועלת כאן כתשתית שקטה המאפשרת לצילום להתקיים כעדות שאינה מבקשת הוכחה ולא מתורגמת כייצוג ישיר או איקונוגרפיה מזוהה. הידיעה אינה חייבת להיות מנוסחת; הזיכרון אינו חייב להיסָּפר בקול. עצם הידיעה הינה המסר.

הטקסט האוצרותי, בכניסה לתערוכה, מציע לעבודות אלה מסגרת פרשנית מפייסת: הצילום כ"עדות פואטית" לזיכרון החרוט בבשר ובנשמה, ניסוח עדין ומדויק, המעניק לחומרים תשובה, סגירה, כמעט נחמה. אלא שהעמידה בפועל מול העבודות, אינה מולידה את אותה תחושת פתרון. מול "נשמה צומחת", כפי שתיארתיה, חשתי זרות שמסרבת להתיישב, לא עדות שמניחה את הדעת. הפער הזה - בין ההסבר האוצרותי המאזן, לבין החוויה הבלתי-פתורה מול העבודה עצמה - הוא אולי המקום המדויק ביותר לבחון בו את התערוכה: כמותיר את הצופה ללא עוגן פרשני נוח, בניגוד לטקסט האוצרותי.

מכאן עולה גם הממד המגדרי והחברתי של העבודות, מבלי שהן מכריזות עליו במפורש. עצם פעולת הצילום בידי אישה, יחד עם האופן שבו מושא הצילום - סובייקט או אובייקט - נחשף או מוסתר, נטענים במתח משותף. הצילום כאן פועל באזור ביניים ביחס לחוקים ומסורות, באזור של משא ומתן: בין מותר לאסור, בין שקט לחשיפה, בין פנימי לציבורי. במובן זה, העבודות אינן "על" זהות - הן פועלות מתוכה, בתודעה מלאה למחיר, לסיכון ולפגיעוּת הכרוכים בכך.

כך, למשל, בעבודה "רעלה - פורטרט עצמי" אנו עדים לריחוף של האובייקט המזוהה אולי יותר מכל עם האישה הדרוזית - רעלה המרחפת בחלל בלתי מוגדר וכמעט אינסופי, על רקע רך יותר מזה שבשאר העבודות, נטול השחור המובהק והאופייני לזיאן. הקומפוזיציה, שבה כל תנועת הריחוף מתרחשת בחלקה התחתון של התמונה, מזמינה קריאה ראשונה: אפשרות של עלייה, של מעוף אל עבר החלק העליון הריק של הפריים. אך בו בזמן היא טומנת בחובה גם קריאה נגדית; הרעלה מטילה צל חד ונוקשה - בניגוד גמור לעדינות ולטשטוש הגבולות המאפיינים אותה עצמה - וצל זה הוא שמערער את הקריאה הראשונה. אם עוקבים אחר קווי המתאר של הצל, מתגלות בו צורות סגורות וקפוצות יותר מן האובייקט המטיל אותו. הצל של האובייקט כאן, מרמז אולי כבמשל המערה של אפלטון על הבערות של המתבונן בסמל הנשי הזה ומסיט את המבט שלנו מן האווריריות והקלילות אל הפן ההופכי. במובן זה, מה שנקרא בתחילה כריחוף - עשוי להיקרא בקריאה הפוכה, כרגע שלפני נפילה: הרעלה, על מעמדה הסמלי כמסמנת את האישה הדרוזית, עוצרת פסע מעל הקרקע.

נפילה זו אינה ניטרלית. שכן, לצד עצם מעשה הצילום לכשעצמו בידי אישה בחברה שבה הדבר אינו מובן מאליו, כאן הסיכון מתגלם בדימוי עצמו: הרעלה, הסמל המובהק ביותר בהקשר לדימוי הגופני של האישה הדרוזית, נתפסת ברגע של תלייה בין מעוף לנפילה - כאילו החירות הטמונה באפשרות הראשונה (הריחוף) אינה יכולה להתקיים בלי הסיכון הכרוך בשנייה (הנפילה). זו אולי הנקודה שבה הממד המגדרי בעבודותיה של זיאן נחשף במלוא עוצמתו: כמתח ויזואלי שאינו נפתר, לא כהצהרה מפורשת.

בר-אור מציעה בטקסט האוצרותי שלה קריאה מחדדת לממד הזה: עצם מעשה הצילום בידי זיאן, בתוך חברה דרוזית מסורתית שבה נשים אינן מצלמות ואינן מצולמות, הוא כשלעצמו סוג של גלגול - חריגה מתפקיד מוגדר אל תפקיד אחר, בלתי-סלול. הקריאה הזו מוסיפה ממד: הגלגול הוא גם התנאי שבו העבודות נוצרות, לא רק נושאן. הצילום, במובן הזה, הוא עצמו מעשה של מעבר - זה שהעבודות מתארות מבפנים.

הממד התרבותי-עדתי בגוף העבודה של זיאן ככלל, מתבטא כעמדה עמוקה יותר ביחס לתקופה של שבר, חוסר יציבות ואי-ודאות קיומית. זוהי פוליטיות של הימנעות מסנסציוניות, של סירוב לדרמטיזציה גלויה; ולא כאמירה ישירה או כתגובה אקטואלית. חיים ומוות, איום ויופי - מוצגים כמצבים משולבים, החודרים זה לזה והמונגשים לצופה ברגישות יוצאת דופן כבמעין כתב סתרים, לא כקטבים מנוגדים. במובן זה, "גלגול נשמה" אינה רק תערוכה לצפייה - היא גם מבחן של המבט. מה אנו מצפים לראות? עד כמה אנו זקוקים להסבר, להקשר, ל"סיפור"? הצילום של זיאן מסרב לספק ודאות, ובכך דורש מהצופה עמדה פעילה - לא של פענוח, אלא של הקשבה. הקשבה מתבוננת, תמה, נטולת שיפוטיות.

התערוכה אינה מציעה נחמה. ניתן לחוות אותה מכל נקודה בחלל התצוגה - כל נקודה יכולה לשמש נקודת התחלה או סיום כאחד. היא גם בוחרת בשהייה בפאזה הלימינלית, אינה נשארת במחוזות של ריחוק רגשי נוכח ממד הנוכחות-נעדרות שבה. התערוכה מאפשרת תנועה ודינאמיות, לא תשובות. היא מנסחת הצעה שקטה אך עיקשת לחשיבה אחרת על זיכרון, גוף ונשמה.

התערוכה גלגול נשמה של אמירה זיאן מוצגת במוזיאון רמת גן עד סוף דצמבר 2026. אוצרות: גליה בר אור.