אזור ללא הבחנה: עידני העולם, אנסלם קיפר במוזיאון ישראל
התערוכה עידני העולם במוזיאון ישראל נפתחה לכבוד קבלת המיצב עידני העולם (2014) של אנסלם קיפר לאוסף המוזיאון ונקראת על שמו. המיצב מציב את המבקר.ת בחשיפה מבוקרת לעופרת - מתכת כבדה ורעילה - ויוצר סביבה שבה הגבול בין התבוננות באסתטיקה של העבודה לבין הפגיעות הגופנית ממנה מתחיל להתערער.
נסעתי למוזיאון ישראל ביום גשום וערפילי, יומיים לפני תחילת המלחמה עם איראן. האפשרות הזו ריחפה כאיום, אך עדיין לא התממשה. בדרך למוזיאון נזכרתי בסצנה הפותחת בסרט אנסלם (2023) של וים ונדרס: קיפר רוכב על אופניים בתוך הסטודיו-מפעל העצום שלו, ומגלם עבורי מודל מעורר השראה של אמן ושל סטודיו. קיפר, אמן גרמני שנולד מעט לפני סוף מלחמת העולם השנייה בחר להתרחק ממולדתו ולעבוד בצרפת. הוא אמן טוטאלי, זה המסור לעבודה עם חומרים שמסקרנים אותו אך גם מסוכנים, כמו עופרת, ולעיסוק בנושאים טעונים כמו מחאה נגד השכחת הטראומה הגרמנית. הוא גם מי שבנה מערך עבודה תפעולי ויצירתי יוצא דופן - סטודיו המעסיק עשרות אמנים ואומנים - שמצליח לשמור על אקטיביזם אמנותי לצד קיום כלכלי בר-קיימא.
נזכרתי גם בסצנות נוספות בסרט, שבהן ונדרס חוזר אל תחילת דרכו של קיפר ואל פרויקט הפרפורמנס כיבושים (Occupations, 1969) שלו. קיפר צילם את עצמו לבוש במדי הוורמאכט של אביו, מצדיע במועל יד באתרים ארכאולוגים רומיים באיטליה, צרפת ושווייץ, כדי לחשוף את החיבור שביקשה תעמולת הרייך השלישי לייצר בינה לבין האימפריה הרומית. בסרט הוא מתאר זאת כפעולה פרובוקטיבית הכרחית - ניסיון לשבור את ההדחקה הגרמנית ולעסוק בזיכרון הזה כתנאי לשיקום.
החוויה הראשונה שלי בתערוכה קטעה מיד את הלך הרוח הוונדרסי שעמו הגעתי. שומר המוזיאון ניגש אליי כמעט מיד ואמר: “רק לא לגעת, כי זה נורא רעיל”. האזהרה הופיעה גם בשלט גדול המציין את נוכחותה של עופרת. עוד לפני שראיתי דבר, הגוף הורתע, הוגבל ונעשה מודע לפגיעותו.
לכאן נכנסה, באופן מטאפורי, מחשבתו של הפילוסוף האיטלקי ג’ורג’יו אגמבן. ב-הומו סאקר (1995) אגמבן מתאר “אזור ללא הבחנה” (zone of indistinction) כמרחב שבו גבולות בין קטגוריות מתחילים להתערער, בעיקר בהקשר של חוק, ריבונות והגנה על הפרט. המוזיאון כמובן אינו משעה את הגנתו על המבקר/ת, אך בחלל הצר סביב המיצב, ההבחנה בין התבוננות במיצב כחוויה אסתטית לבין התבוננות בו כפגיעות גופנית כבר אינה יציבה. המבקרת אינה רק צופה, אלא גוף שיש להזהירו, לווסתו ולהרחיקו מהסכנה, שהיא עבודת האמנות עצמה. הגוף המוזמן למפגש האסתטי נחשף גם לסיכונים החומריים שהיא מייצרת ובכך, במקביל להקשרים הסימבוליים שמציג קיפר, מתוודע לסכנות שהאנושות מייצרת לעצמה.
מיקומו של המיצב בחלל המוזיאון גם הוא סימבולי. הוא הוצב בסופה של תצוגת האמנות המודרנית של המוזיאון, כך שהדרך אליו הופכת למעין דהירה בזמן: מעבר דרך הבטחות המודרניזם, דרך הפשטה, רעיונות של קידמה ואוונגרד, עד להגעה אל מה שנראה כמו אחרית. במובן זה, עידני העולם הוא נקודת קצה רעיונית: תנועה מן המודרניזם האופטימי אל העכשווי האפוקליפטי.
לפני הכניסה לחלל המיצב עצמו מוצג מקבץ עבודות התערוכה מאוסף האמנות העכשווית של המוזיאון. ביניהן מוצגת גם עבודה מוקדמת של קיפר, בנות לילית (1990), העוסקת בדמות שֵׁדָה תלמודית המסמלת חורבן וכאוס. במבט ראשון העבודות נראות כמחוות הקשר או השלמות חזותיות למיצב של קיפר: רובן מתארות סצנות של אסון או הרס, ורובן בגווני אפור, חום ואדמה. יש כאן סכנה אוצרותית מסוימת: החיבור עלול להישאר ברמת קרבה בגוונים ובנושא בלבד. אך כשהן נקראות דרך בחינת התכלותן לאורך הזמן, הן נעשות מדויקות יותר. הן מכינות את הצופה למפגש עם חומרים הנמצאים בתהליכי שינוי והתפרקות.
כך למשל, קווטרנרי (2014) של טסיטה דין, תחריט צילומי פנורמי בגווני אפור, מוצג ללא זכוכית מגן ובכך חושף את העבודה עצמה לפגיעות. הדימוי מציג נוף גיאולוגי שיכול להיקרא כאתר קדום או כמרחב לאחר אסון אפוקליפטי, ומרמז לאירוע געשי צפוי ברמת ילוסטון, שעלול לכסות את השמש באפר. תופי חורף (2018) של אדית דקינט, סדרת בדים בגווני חום מצופים שרף ומוצמדים ללוחות עץ, מייצגת שינוי ופגיעות החומר לאורך הזמן. חומרי העבודה רגישים לאור ואוויר ועוברים תהליך טבעי של בליה. גם כאן מרחפת תחושת חרדה מכיליון. דימויי האפר של אדם פוס, בעבודה תיאה (2019-2022), מקורם בשריפת מסמכיו האישיים בעקבות אירוע טראומטי - חטיפת בנו על ידי אשתו לשעבר. הכותרת “תיאה” מתייחסת לכוכב לכת היפותטי שעל פי ההשערה התנגש בכדור הארץ לפני מיליארדי שנים, ומהפסולת של אותה התנגשות נוצר הירח. בכך העבודה קושרת בין הרס ליצירה ובין הקוסמי לאישי. עבודות אלה פועלות כמכשירי כיול לפני הכניסה לחלל המיצב. הן מכוונות את תפיסת הצופה להשתנות והתפרקות, מכינות את הגוף למפגש עם חומר שאינו יציב, ואת המודעות לזמן הממושך שבו תהליכי הרס, בליה ושינוי מתקיימים, נושאים שבהם מטפל המיצב של קיפר.
בחלל נפרד מתנשא המיצב הענק של קיפר. הוא מורכב מהצטברות צפופה של ערמות קנבסים עם ציורים זנוחים של קיפר, גבעולי וראשי חמניות מיובשים, ספרי עופרת, אבנים, אדמה ופסולת אורגנית. הערימה המונומנטלית מזכירה בעת ובעונה אחת ארכיון הרוס ואנדרטה. ארכיון שנהרס הוא מקום שבו פרטים מושלכים כעודפים, כאילו מישהו החליט שאין עוד צורך לזכור אותם; אנדרטה, לעומת זאת, נבנית כדי להבטיח זיכרון מתמשך. קיפר עובד בשני המישורים הללו יחד. בין שכבות ערימות הציורים הזנוחים והמוסתרים של אחד האמנים החשובים בעולם מופיעות רצועות דמויות סרטי צילום מצופות עופרת מפרויקט כיבושים, אם כי נוכחותן אינה מיידית ונדרש מבט מעמיק כדי לגלותן.
העופרת ממלאת כאן תפקיד מרכזי. היא מופיעה בספרים שאינם קריאים או ניתנים לדפדוף, ביריעות מחוברות ובשכבות חומריות שונות. היא נושאת את משקל הערימות, אך גם את פוטנציאל הרעילות שלהן. ספרי העופרת מייצגים את הצטברות ההיסטוריה, הידע האנושי ומשקל הזיכרון הקולקטיבי, ומרמזים גם על אירועי שריפת ספרים. ההיסטוריה אצל קיפר אינה מסופרת באופן ליניארי; היא שוקעת בחומר, נעשית כבדה ולעיתים אף מסוכנת.
דווקא היעדרו של הממד המקומי בתערוכה מעיב על החוויה האסתטית. ההתייחסות לישראל של 2026 אינה מגיעה מן הטקסט האוצרותי או מן המהלך הרשמי של התערוכה, אלא בטעות - או לפחות כך נדמה. מהקומה העליונה הסמוכה מחלחלת אל חלל המיצב עבודת הסאונד של אורי וינשטיין, הכלה וצייד הפרפרים, המבוססת על מחזהו של ניסים אלוני משנת 1966. הדיאלוג ההומוריסטי-מלנכולי בין שתי הדמויות עוסק בהזדמנויות שהוחמצו, בעולמות שנעלמו ובכמיהה למשמעות. מתוך הפסקול, המבוסס על מחזה שהוצג לראשונה סמוך למלחמת ששת הימים, נשמעת גם ההמתנה לקונפליקט נוסף, לעוד מפגש אלים.
נוכחותו הלא מכוונת של הפסקול במיצב של קיפר מייצרת הפרעה אך גם שכבה נוספת של משמעות. התערוכה נעשית פוליפונית באמצעות דליפה אקוסטית. הד מקומי חודר אל חזון האסון האוניברסלי של קיפר, מבלי לעקר את המסגרת ההיסטורית הרחבה שלו. דווקא העובדה שהאלמנט המקומי והפוליטי ביותר בתערוכה מגיע במקרה, דרך סאונד שאינו אמור להיות שם, חושפת את מה שהתערוכה עצמה כמעט אינה אומרת: שהאפוקליפסה אינה רק מטאפורה היסטורית או גיאולוגית. היא גם תנאי חיים כאן ועכשיו.
וכאן עולה שאלה מהותית. כוחה האסתטי של העבודה - קנה המידה המונומנטלי שלה, מרקם החומרים שלה, החלל הצר והגבוה הבנוי כמעט כמקדש - מייצר חוויה סוחפת, אפילו מרוממת. היכל התצוגה של המיצב, עם תקרתו הגבוהה, הערימה המתנשאת מעלה וגווניו הטבעיים, מזכיר מעין קתדרלה חילונית. אך התרוממות זו, בהקשרה האוניברסלי, מרחיקה את העבודה מן ההווה המקומי. הדריכות לקראת מלחמה נוספת, או ההתייחסות למלחמה הארוכה שזה עתה הסתיימה, נותרות ברובן בלתי מטופלות.
דווקא ההפרעות - האזהרה של השומר וחלחול הפסקול של וינשטיין - מחברות את התערוכה למציאות של סכנה קיומית מיידית, שהפכה בתוך ימים אחדים ממחשבה ברקע לממשות. יומיים לאחר ביקורי בירושלים נסגרו חללי המוזיאון, ועימם הוגפו גם חלונות הממ”דים.
התערוכה עידני העולם, מיצב של אנסלם קיפר ועבודות מאוסף המוזיאון, מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים עד 17 אוקטובר 2026. אוצרות: אורלי רבי.
