רשמים ממניפסטה 16 בחבל הרוהר
גרמניה משתנה, היא כבר אחרת והשינוי הזה דורש שיום. המרחב של ימינו רחוק מהצללים המבעיתים של הרייך השלישי, אך גם אינו מהדהד את הרומנטיקה האורבנית של ברלין כמעוז אינטלקטואלי ואלטרנטיבי לתל אביב. מניפסטה, מעצם הגדרתה, היא הכרזה. הבחירה במונח זה, גם אם אינה ייחודית למהדורה הנוכחית של הביאנלה בעמק הרוהר, מסגירה את המוטיבציה שביסודה, לחשב מסלול מחדש. זוהי הצהרת כוונות הצומחת מחורבותיו של עולם ישן שאבד עליו הכלח, ומכריזה על עולם חדש בהתהוות.
חיפשתי את האנרגיה החלוצית הזו בכנסיות הנטושות של חבל הרוהר. יש משהו מסעיר בהבנה שאנו ניצבים בפתחו של רנסנס הפוך: עידן פוסט־דתי שבו רבבות כנסיות מתרוקנות מתפקידן המקורי. האדם העכשווי, שנחלץ מכבלי הפולחן הממוסד, מחפש ליצור דבר מה חדש ורלוונטי. הציפייה היא שהאמנות והעיצוב יבצעו את הקסם, ישילו את קורי העכביש מההיסטוריה, ויתפרו חליפה לפי מידה עבור כל מבנה וכל קהילה.
חליפות מחויטות למשעי אולי לא מצאתי שם, אך נחשפתי לניסיונות מעניינים ומכמירי לב להתבונן מחדש בעולם המשתנה לנגד עינינו. אלו ניסיונות לומר משהו על הצורך הנואש להיאחז בקהילה ולהרגיש שייכות, כמשקל נגד לניכור של עולם הנשלט על ידי מסכים ואלגוריתמים. התחושה המרחפת בחלל היא שוויתרנו מוקדם מדי על התקשורת האנושית ועל השהייה המשותפת, ושהסמארטפונים הפכו לעמודי המזבח החדשים של התקופה.
בפרויקט "גן התה" בכנסיית סנט בוניפציוס בעיר גֶלְזֵנְקִירְכְן, למשל, מואר היופי שבמגוון האנושי וביכולתן של קבוצות להתמזג בהרמוניה. מצד שני, החרדה מפני ה"אחר" נחשפת במערומיה כשבסוף כל יום, אדניות הנענע, הלימונית והרוזמרין ננעלות מאחורי גדרות ברזל. מתברר שגם הקהילתיות הממוסדת כפופה לשעות הפתיחה.
לעומת זאת, השאיפה לאינטימיות ולבנייה משותפת עוברת באופן אינטואיטיבי בכנסיית סנט ג'וזף. יריעה כחולה סוככת על המבקרים ומנמיכה את תקרות הכנסייה המאיימות בגובהן; פיגומים מצביעים על תהליך של בנייה בהתהוות; ובכל מקום מפוזר חול ים, כמו משאלה כמוסה לחזור לארגז החול הילדי, לגילוי ולהתפעמות. היריעה הכחולה נפרשת כשמיים מלאכותיים החוצצים מפני המציאות שמעבר לדלת, מציאות שהיא נמל והיא תהום. מרחבים אלו מזכירים לנו ששינוי זקוק לאינקובטור, למרחב שמאפשר צמיחה אך גם מספק הגנה מפני העולם שבחוץ עד לנקודה בזמן שבה יהיה בשל לפרוץ החוצה.
במתחם מכרות הפחם צולפריין (Zollverein) באסן, תהליך השינוי הממסדי כבר הושלם: ממרכז של תעשייה כבדה ומזהמת למתחם של תרבות ואמנות. המרחבים הירוקים והפארק שהתהווה שם הם מופת של שימור אדריכלי ואסתטיקה שזיכו את המקום בתואר אתר מורשת עולמית. אך בסופו של יום, ממש כמו בביאנלה עצמה, חווית המשתמש והמבקר היא המכריעה. כשהגענו למבנה המפורסם במתחם, שתוכנן על ידי משרד האדריכלים היפני הנחשב SANAA ונועד לשמש כמרכז תרבות, התברר הפער שבין האידאה העיצובית למציאות הפיזית. סופר לנו שבקיץ המבנה לוהט, בחורף הוא קפוא, והוא סובל מבעיות רטיבות וקורוזיה. המבנה היפהפה, כך מתברר, הוא בעיקר יפה – אך פחות מתאים לחיים עצמם. אסתטיקה נטולת רגישות אנושית נותרת כקליפה ריקה, האמנות והעיצוב במיטבם ראוי שישרתו את החוויה האנושית, ולא רק את הרעיון.
