המערב הגלובלי
לא קל להסתובב בחבל הרוהר אשר במערב גרמניה. כשיא פריחתו כך פאר נטישתו. לא קל להסתובב באסן (Essen), אחת הערים המרכזיות של האזור, אם מרכז נמדד כנקודה על המפה. היא מושכת אותך מטה אל קרביים מפוררים, אל יסודות מרקיבים. אל מכרות פחם שחור שהפך לנשק לבן, שינה צורה לפסלים מפלצתיים של תעשייה דוממת מעל בטן אדמה חלולה. זוהי מצבה ענקית, זכר לעידן שבו האדם החל לתבוע
את בעלותו על הטבע, שנים רבות לפני שהטבע חשף את כוחו מחדש, מאיים לבלוע את האנושות בחזרה אל קרבו. על פני השטח את עדה להתפוררות בבתי חרושת מחלידים, במסוממים ושיכורים המסתובבים ברחובות, בכנסיות הבזוזות. את עדה לה בשלטים המצביעים על גזענות הולכת וגוברת ועוני אשר מחלחל לצורות מוכרות של פשיזם מזכיר ימים אפלים. מי האשם – התורכי? הכורדי? היהודי? הפלסטיני? מי השחור התורן של העולם? מי הלבן המונע מפחד ושנאה? מהו אותו מערב, האם הוא קיים או שמא המערב והלבנט התערבבו זה בזה עד בלי הכר? השאלה האם הגדרות מסוג דרום גלובלי או מערב אירופי רוקנו מתוכנן צצה מכל פינת רחוב. כמו שיטוט בכלכלתה הענייה מול המבנים המגלומנים של האימפריה הבריטית ששקעה לפני עידנים, כאן התחושה היא שאת עדה לתהליך עצמו שבו העולם מתערבב בתוך מושגיו, בתוך צורות ותבניות שעוד רגע יוגדרו אחרת.
בלב המאפיל הזה אוצרים תערוכת אמנות בינלאומית אירופית בגרמניה. דווקא כאן המערב מנסה להטביע חותם. התעשיינים העשירים של חבל הרוהר זימנו תערוכה בינלאומית שמרכזה בהולנד להאיר זרקור על האיזור החבוט הזה, שהיה פעם איזור שתעשיית הכרייה המשגשגת שלו פירנסה את תושביו בכבוד ויצרה קהילות תומכות שהתקבצו מפולין, איטליה וגרמניה כדי להניע את המנגנון העצום הזה – מנגנון שהכניס ממון לאלו שידעו להתעשר וייצר עמל כפיים לאלו שידעו לעבוד.
בשאלה האם יש אפשרות לאצור אומנות קוהרנטית ברורה בתוך הכאוס הזה מתעסקת המניפסטה ה-16. חללי הכנסיות שנבנו אחרי מלחמת העולם השנייה, ננטשו והתרוקנו כמרכזים דתיים וקהילתיים, נבחרו לחללי התערוכה. נושא המניפסטה, This is not a church מצביע על הניסיון למלא באומנות את אותם חללים שנפחו נשמתם, לאחר שהאיזור התמלא במהגרים מוסלמים. שמונה אוצרים שונים ממלאים אתרים נטושים כאלו הפזורים למכביר בחבל הרוהר, ומציפים בהם שאלות שונות.
בכנסיית סן מרין (St. Marien) בצפון אסן, כנסייה ששופצה בשנות השישים על חורבות כנסייה עתיקה, מתעסקים האוצרים רנה בלוק ולאוני הרווג (René Block, Leonie Herweg) במהות הקול: קול העוגב, קול המקהלה, קול הדרשה הדתית. מייצג של מירה מ. יאנג (Mira M. Yang), מעין תיאטרון בסגנון קבוקי, הופך את המזבח לבמה. הזרות של הצלילים המגיעים מהמזרח מקיימים דיאלוג עם שירים גרמניים, צורמים לאוזן ומדגישים את התוכן הריק של המקום. גלימות השחקנים התלויות בארון מחליפות את גלימות הכמרים. משחק של סאונד שאינו מגיע לשום מקום, נצעק בחלל ומייצר דיסוננס בין מזרח למערב.
צינורות עוגב מפורקים הופכים בעבודתו של ויליאם אנגלן (William Engelen) לפעמוני רוח עצומים ומקרבים את הכלי הנשגב והצליל השמיימי אל ההלך. זהו אינו קול המחבר בינו לבין האלוהים, זהו צליל הנוצר על ידי מישהו מהדהד במקריות כתגובה למגע ופורע סדרי בראשית של מנגינת תפילה קבועה וחזרתית. הגשם שחדר למבנה בשל בזיזת המתכת של גג המבנה, משאיר עקבות של עזובה על הקירות ומהווה תפאורה תואמת לעבודת האומנות של ג׳ייסון דודג׳ (Jasón Dodge). זוהי עבודה המונחת על הרצפה ומורכבת משאריות שימוש. בדים פרומים, פירורים שעפים ברוח ברחובות, נגררים על רצפות ונדבקים לפינות עמודים של תמרורים, או פסולת אנושית שבה נשתל אוכל לחתולי רחוב הקורא לחולדות לבוא לחגיגת לילה. ליד המזבח עומדת יצירת האומנות של אליסיה קוואדה (Alicja Kwade), עמודים מרשימים העשויים מיציקות ברונזה בצורת טלפונים ניידים. חילון של קודש, מודרניזציה של עתיקות.
האם עבודות אלו מציעות אלטרנטיבה לכנסיות אשר איבדו את הרלוונטיות שלהן? לתושבי המקום החוזרים מיומם ומהלכים מכאן לשם סביב הכנסייה, ודאי שלא. הפירוק נוכח, אולם לא מתקיימת בו חלופה של שימוש כמקום קהילתי המהווה מקום שיתוף ונחמה. בכך הוא ניצב כאנדרטה למה שהיה ואיננו. הניסיון של המניפסטה לייצר סף כניסה שוויוני חופשי ללא עלות, הקורא לחוץ להתערבב עם הפנים, נכשל במקרה זה. שני ילדים שסיימו יום לימודים מבקשים להיכנס למבנה והשומרת אינה מאפשרת. הם משחקים את הגירסה התורכית ל״אחת שתיים שלוש דג מלוח״, ומדגישים באופן סוריאליסטי את הניתוק של הכנסייה מתפקידה המקורי ואת ניתוק האומנות מעולמה החיצוני.
בכנסיית סנט ג׳וזף שבגֶלְזֵנְקִירְכְן (St. Josef, Gelsenkirkichen) עבודת האוצרות של ג׳וזף בוהיגס (Josepa Bohigas) מחזירה את האדם למרכז ומזמנת את המבקרים להתכנס לחלל שיתופי המנוטרל מסממניו הדתיים. לב האולם הניאו-גותי, שיסודותיו נבנו בסוף המאה ה-19, נעטף על ידי האומן סרגיי אברוסה (Sergi Arbusà) בבלון כחול עצום, המגן על האדם מפני תחושת קטנות שמשרה עליו הכנסייה המקורית. בתוך אותו בלון, מעין רחם מגן או ים מרגיע, מונחות על רצפת חול ים טריבונות עץ קטנות של האומן קוררו קלארט (Curro Claret). הן מחליפות בחומר הארעי שלהם, ובהנחה האגבית שלהם את הספסלים הכבדים והלינאריים של התפילה. המבקר מוזמן לשבת עליהן, לחוות חווית שיתוף שונה מהחוויה הדתית, להישאב פנימה ולצפות בעבודת וידיאו מרהיבה של הקואופרטיב Due barbe-palacios, תיעוד קונצרט המפיח חיים בפעמוני הכנסיות הנטושות של האזור.
מחוץ לרחם, במסדרונות המקיפים את הבלון, תלוי מובייל עצום של חרקי ארבה עשויים מנייר, מלווה בפסל נייר ענק של המזיק. העבודה הזו, שנוצרה בהנחיית האומן חאוין אל סינדי (Havîn Al-Sîndy) בידי ידיים רבות של ילדים, מדברת מתוך ההיסטוריה של המהגרים הכורדים. נחילי הארבה והטקסטים שעוצבו בידי הילדים נוצרו מתוך תהליכים שיתופיים שצמחו עם הקהילה המקומית. נחיל הארבה הנייד מסיט במכוון את השאלות הנוגעות למגיפת ארבה אל התבוננות בתהליכי הטמעות חברתית.
עבודות אלו, המוצגות בחלל הכנסייתי של סנט ג'וזף, שהפך בשנים האחרונות למרכז ספורט שבו ילדים מהשכונה עורכים טורנירים של כדורסל, מהוות סימן לשינוי ייעודה של הכנסייה, שינוי המתייחס גם לאוכלוסיה החיה סביבה. זוהי עבודת אוצרות המציגה הרהור על הקשר בין עבר להווה, בין אוכלוסיות מהגרים למקומיים. הרהור על קווים מאולצים כמעט, כפויים, בין היסטוריה עתיקת יומין ליומיום, חיבור החייב לעבור דרך חילון ושינוי ייעוד ולא מוצא דרך אינטגרלית המקיימת את העבר והווה בנשימה אחת.
בכנסיית ליבפראוון בדיסבורג (Duisburg Liebfrauen) הסיפור אחר. חלל הכנסייה שבו מוצגת התערוכה משמש מאז 2011 כמרכז האומנות Kulturkirche Liebfrauen. זוהי גלריה לכל דבר ועניין, והאוצרות של מיכאל קורץ והנרי מיריק יוז (Michael Kurtz & Henry Merric Hughes) מהוקצעת סביב רעיון ברור, הקורא להתייחס לחלל כמבנה ארכיטקטוני המקבל משמעות מתחדשת על ידי מהלכים היסטוריים. המבט שמציעה כאן האוצרות הוא מבט מנומק על ידי מחקר היסטורי. ככזה הוא שלם אך גם פחות מסקרן. עבודות הוידאו של אליזבת פרייס, לדוגמא, מאכזבות בדידקטיות שלהן. הן נערכות במסורת ה-Video Essay אך מתפקדות כ-Essay Videos. את הטקסט ההיסטורי על הריסת מבני כנסייה בזמן המלחמות שעברו על אירופה, הנכתב על אנימציה מינימליסטית, ניתן היה לקרוא כמחקר אקדמי. היחס בין הנכתב לבין הנראה אינו מספק את מרווח התהיה הנחוץ לעבודות אומנות.
בקומה העליונה בחלל המרכזי מוצגת עבודה מרשימה של עבאס זאהדי (Abbas Zahedi), אומן מיצג הפועל במרחב שבין צליל לפיסול. בעבודה זו הוא שואב השראה מן העוגב השחור והמאיים למראה, הניצב על גלריה מעל החלל המרכזי של הכנסייה. העוגב, שנבנה בשנת 1964, אינו פועל כבר כמה שנים, ורבים מצינורותיו ניזוקו או נגנבו. בתגובה לכך יצר האמן עוגב שני, שמביא את קולו של הכלי הישן אל מפלס הרצפה ומתנגד להיררכיה האנכית של הכנסייה באמצעות מרחב אופקי של תהודה משותפת. בעבודתו של זאהדי, פנים העוגב, המזכיר בצורתו מעגל אבנים, הופך למקום מפגש מרכזי המוקף במנגנון פיסולי נושם, המשמיע קולות באמצעות זרימת אוויר.
גם סרט האנימציה של יוליאן אירלינגר (Julian Irlinger), אשר מוצג לצידו של העוגב, מביט בהיסטוריה של כנסיית ליברפראוון דרך העיר המשתנה סביבה. אנימציה המזכירה את המודרניזם של אמצע המאה, שבה אדריכלים ומתכננים מאבדים שליטה על השרטוטים, הצורות והמרחבים, נעה בלולאה אינסופית בין תקופות, סגנונות וכוחות מתנגשים. גם כאן ההיסטוריה משנה שוב ושוב את התכנון, את המקום ואת משמעותו.
את הקשר לאזור המתפורר מספק המיצב של אמיל וולדה (Emil Walde) הבנוי מחלונות ישנים מתחנת הרכבת המרכזית של דואיסבורג, שרידים של תשתית רכבות ארצית מפוארת שהפכה עם השנים לסמל של דעיכה. וולדה מפרק ומרכיב מחדש את מסגרות הפלדה והזכוכית, ומכניס אותן אל חלל הכנסייה, שם הן פוגשות את הוויטראז'ים, הפיברגלס והסימנים המתפוררים של המבנה עצמו. העבודה יוצרת מרחב ביניים שקט במקום שבו עמדו פעם תאי וידוי, בין חדר המתנה נטוש למקום של התבוננות פנימית. בין כנסייה נטושה בעיר שהייתה מרכז תעשיית הפלדה של גרמניה ומפנה אל ההיסטוריה המורכבת של העיר הזו שלא פוסחת על אף חלק מההיסטוריה המודרנית של גרמניה; שלוחה של מחנה הריכוז בוכנוולד, יעד קבוע להפצצות אוויריות של בעלות הברית על נמלה הפנימי הגדול ביותר בעולם והמשבר הכלכלי של שנות ה-60 וה-70.
ואולי המעניין ביותר בהקשר לאירוע המניפסטה קשור לעבודתו של דני קרוון גן הזיכרון. זוהי עבודה תלויית מקום, כעשר דקות הליכה מה- Kulturkirche Liebfrauen שנוצרה בסוף שנות התשעים ב־IBA Emscher Park, כמהלך רחב שניסה להתמודד עם המשבר התעשייתי של חבל הרוהר לא באמצעות מחיקת העבר אלא באמצעות שימוש מחודש בשרידיו. קרוון בנה גן רחב ידיים בשטח הנמל על-ידי שהשאיר במקום חלקים ממבני המסחר והמחסנים הישנים, הפך גרמי מדרגות למגדלים, רצפות של מחסנים לבמות, וסימן בבטון לבן את קווי המתאר של מבנים שנהרסו. גם חומרי ההריסה עצמם שולבו בשבילים ובנוף. הרעיון כי המבנה התעשייתי הנטוש אינו נתפס רק כחורבה שיש לפנות, אלא כנשא של זיכרון וכחומר שממנו אפשר לייצר מרחב ציבורי חדש, נוכח ומלווה את המטייל פיזית ונפשית עם כל צעד. ההיסטוריה נשארת גלויה בתוך ההווה, אך מקבלת שימוש אחר. שרידים שבעבר היו חלק ממערכת של ייצור ומסחר הופכים למקומות של מפגש, שהייה, תרבות והתבוננות.
שינוי הייעוד שעושה קרוון אינו מבטל את הפצע התעשייתי אלא משתמש בו. במקום לשחזר את מה שהיה או להציב לידו יצירת אמנות, החורבה עצמה הופכת לחומר האמנות ולבסיס לחיים חדשים. כך בגן של קרוון נדמה שהמעבר מאנדרטה לשימוש כבר התרחש, בעוד שבחלק מהחללים של המנפיסטה נשארת השאלה האם האמנות רק מצביעה על הנטישה, או באמת מצליחה להפוך אותה למשהו אחר. האם הזרקור שבחרה קהילת האומנות האירופית להפנות אליו יצליח לעורר תנועת צמיחה, או שמא יהווה עוד פרק בתנועת הנטישה וישאיר אחריו שובל של תהיות ובראשן השאלה האם האומנות יכולה רק להצביע על תנועה המושכת את העולם מטה או שמא תפקידה הוא למשוך אותו למעלה, או לפחות הצידה אל עתיד מעניין ומשגשג באופן אחר.
