עומדים על תילם, לכאורה.

שלהי ספטמבר, חבל הרוהר גרמניה על רקע מניפסטה 16 בעיר אסן ואני חושבת על הביטוי "עומד על תילו".

יש בביטוי הזה משהו מטעה. אנחנו משתמשים בו כדי לומר שמשהו עדיין קיים, נשאר במקומו, לא השתנה. אבל ה"תל" במובנו המקראי הוא דווקא המקום שעליו בונים מחדש אחרי חורבן. כדי שמשהו יעמוד שוב על תילו, הוא  צריך קודם ליפול. להישרף, להיהרס, להיעלם. המקור המקראי מירמיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי-שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו, אֲרַחֵם; וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל-מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב", הוא נבואת נחמה. המקדש אשר חרב ישוב ויעמוד על חורבותיו. 

כמעט בכל מקום שבו ביקרנו במסענו במניפסטה 16 אפשר היה לזהות שכבות של תלים שכאלה: כנסיות שנהרסו ונבנו מחדש, בניינים שהופצצו ושוחזרו, מכרות שהשימוש בהם הופסק וכעת נעשה בהם שימוש חדש.  גם בברלין, החשודים המיידיים - שער ברנדנבורג, הרייכסטאג, שער אישתר, הפרגמון - נדמה שהם עומדים על תילם. האבן חזרה למקומה, הקירות נבנו, הגלזורה הקרמית שוחזרה, הגג נסגר, הבניין חזר לתפקד. לכאורה הכול שוב כפי שהיה.אבל שום דבר אינו כפי שהיה.

כנסיית סנט מרין, המשמשת כחלל תצוגה במניפסטה, הולכת ומתפוררת. היא נבנתה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה על חורבות כנסיה אחרת בשכונת פועלים שעברה שינוי דמוגרפי עצום, בשנות השבעים עברו לגור בה מהגרי עבודה והתושבים המקוריים הזדקנו או עברו, חלקם אינם מקיימים אורח חיים דתי. השימוש בכנסייה הלך ופחת לאורך השנים וההזנחה ניכרת בכל פינה. חומרים יקרי ערך כגון פסלי קדושים עשויים ברונזה או צלבי ברזל נעקרו ממקומם. זכוכית הצבעונין שהייתה מקובעת בחלונותיה נופצה ורעפי הנחושת נבזזו. הגג נותר פרוץ לפגעי מזג האוויר והכנסייה נותרה מועמדת להריסה. ביקור בין המוצגים בתערוכה מרמז על רוחות הרפאים של מי שפקדו אותה בקביעות,  התפללו בה, התחתנו בה, נשאו הספדים מול ארון מתיהם הפתוח, הטבילו את פעוטותיהם העירומים - מי שחייהם נקשרו במקום הזה. נראה כאילו הבניין מחזיק בתוכו את כל האירועים שהתרחשו בו, גם אחרי שהאנשים עצמם אינם שם.

וזה אולי מה שאי אפשר לשחזר.אפשר לבנות מחדש קיר. אפשר להניח שוב גג. אפשר אפילו לשחזר בניין בדיוק כפי שהיה. אבל האם אפשר לשחזר את החיים שהתקיימו בו? את הקהילה? את האמונה? את הזיכרונות? האם בניין שחזר לצורתו הקודמת באמת חזר להיות מה שהיה?

בכנסיית סנט גרטרוד סיפרו לנו על הפעמונים. במשך זמן רב הם לא צלצלו וכשמשכו בהם  שוב לאחרונה במסגרת מופע אמנותי במניפסטה, אנשים מהשכונה רצו אליה נרגשים, כדי לראות מה קרה. פתאום חזר אל המרחב קול שכבר נעלם ממנו.חשבתי על קול השופר בחגים היהודיים ועל הוויכוח אם ראוי להשמיע אותו מחוץ לבית הכנסת. יש מי ששומעים בו חגיגיות, זיכרון ושייכות ורוצים שגם מי שאינם מגיעים לבית הכנסת יוכלו לשמוע אותו. אחרים שומעים בו השתלטות של פולחן דתי על המרחב הציבורי. באגף החינוכי של המניפסטה מתמודדים עם בתי ספר שאינם מקבלים את אישור ההורים להיכנס עם התלמידים לכנסיות ועל תושבים שמתלוננים על  הפעלת הפעמונים: הם מרעישים, אין בהם עוד צורך, ממילא לכולם יש שעון.

ומכאן קשה שלא לחשוב גם על הוויכוח על השמעת המואזין בישראל. קול אינו רק קול. פעמון, שופר או קריאת מואזין יכולים לסמן בית לאדם אחד וזרות לאדם אחר; זיכרון לאחד וכוח לאחר. השאלה מי רשאי להישמע במרחב הציבורי היא גם השאלה למי המרחב הזה שייך, ומי מרגיש בו בבית. לתדהמתם, סיפרתי למארחים שלנו שבישראל אסור להשמיע יצירות של ואגנר במרחב הציבורי. 

בנסיעת רכבת ארוכה דיברתי עם האמנית מינה ריינגולד על הפסלים שלה שעוסקים במלחמה בישראל ועל המתח בין יהודים לפלסטינים במרחב המשותף. שאלתי אותה מה לדעתה הבעיה שלנו. היא אמרה משהו פשוט מאוד: אנשים צריכים להבין שאף אחד לא הולך לשום מקום. אף אחד לא יקום יום אחד ויסתלק. צריך ללמוד לחיות ביחד. 

חשבתי על המשפט הזה הרבה בגרמניה. הגירת העבודה שינתה שכונות וערים. אנשים הגיעו ונשארו, נולדו להם ילדים ונכדים, והמרחב השתנה. נדמה שלצד החיים החדשים מתקיים גם סוג של אבל על עולם שאיננו עוד. הכנסייה עדיין עומדת במרכז השכונה, אבל האנשים שסביבה אינם בהכרח האנשים שבנו אותה. הפעמון עדיין יכול לצלצל, אבל משמעות הצליל השתנתה.

אולי זה הדבר המוזר בשחזור: הוא גורם לנו להאמין שאפשר להחזיר את הזמן לאחור.

מהר מאוד אחרי המלחמה בנו כנסיות חדשות.  על חורבותיהם של מבנים ימי ביניימים גבוהים וקודרים בנו מבנים שכונתיים פשוטים ונמוכים עשויים לבנים אדומות שאנשים ירגישו בהם נחמה וקרבה לקהילה. "כנסיות בנעלי בית" קוראים להן המקומיים. בערים הגדולות שיקמו מונומנטים, שיפצו את שער ברנדנבורג, הקימו מחדש את הרייכסטאג אחרי השריפה הגדולה. התפאורה חזרה. אבל מאחוריה הכול השתנה. האנשים השתנו, הגבולות השתנו, האוכלוסייה השתנתה, האמונה השתנתה. הגיעו מהגרים, נוצרו קהילות חדשות, והופיעו מתחים חדשים. הבניינים עומדים על תילם: התפאורה עומדת אבל השחקנים לא רוצים להמשיך להופיע.

בעיר דיסבורג ביקרנו במבנה כנסייה שכבר אינו משמש לפולחן והפך למרכז אמנות. שם הוצבה אחת העבודות החזקות ביותר שראיתי במניפסטה. צינורות המזכירים את צינורותיו של עוגב מילאו את החלל העליון של הכנסייה. ארוכים וקצרים, עבים ודקים, בגבהים ובזוויות שונות. שקצותיהם עוצבו כראשי נפץ של טילים. יש משהו מצמרר בהיפוך הזה. חומר וצורה המזוהים עם כלי שנועד למלא כנסייה במוזיקה מקבלים פתאום צורה של כלי מלחמה. ואז מוחזר להם הקול באמצעות מערכת סאונד, אבל זה כבר אינו קול הרמוני. מן הצינורות בוקעים קולות זרים, מאיימים, לא נוחים.כאילו החומר זוכר את שני הדברים: את האפשרות ליצור מוזיקה ואת האפשרות לחולל הרס.

לצד העבודה הוצג וידאו שעסק בכנסיות באנגליה ובגרמניה שנהרסו ונבנו שוב ושוב. לפעמים הן עומדות על שרידים של כנסיות מימי הביניים, שנשרפו או נהרסו, נבנו מחדש, הופצצו במלחמת העולם ושוב נבנו. שכבה על גבי שכבה. חורבן על גבי חורבן. בנייה על גבי בנייה. כמו תל.

כשפיראט נמצא על הסיפון המואר הוא מכסה עין אחת, כדי להשאיר עין אחת מורגלת לחשכה. כשהוא יורד במהירות אל בטן הספינה החשוכה הוא מחליף את הרטייה וכך יש לו עין שכבר יודעת לראות בחושך. אנחנו נוסעים כדי לראות דברים אחרים, אבל המרחק מאפשר לנו גם לגלות את נקודות העיוורון שלנו. אנחנו יוצאים מן האור שאנחנו רגילים אליו ונכנסים לרגע לחושך אחר. דווקא כשאנחנו נמצאים באור, עלינו להשאיר עין אחת בחושך לא לתת למה שנראה שלם לסנוור אותנו.

להסתכל גם על הסדקים, על מה שנעלם, על מי שכבר איננו, על מי שהגיע בינתיים, על הקולות שהשתתקו ועל הקולות החדשים שמבקשים להישמע.

להבין שאנחנו תמיד עומדים על תל.