אם התנגדות היא חיים, האם הפסדנו?
ביומי הראשון במניפסטה 16 רוהרמצאתי את עצמי מתבוננת בשתי מילים בכורדית BERXWEDAN JIYANE. התנגדות היא חיים. הסיסמה הכורדית הופיעה באותיות צבעוניות, רקומות מטלאים בעבודת יד, על גבי יריעת בד לבנה המשתלשלת מקיר Melanchthonkirche בעיר אסן. צבעים עליזים: ורוד וירוק זרחניים, תכלת, צהוב, אדום ודוגמאות פרחוניות. מסביב לקירות הכנסייה השתלשלו בדים נוספים - וילונות, פריטי לבוש, אריגים בדוגמאות שונות, עדויות מחייהם של אנשים. ביניהם נראתה גם כרזת בד גדולה נוספת, ועליה המילים בפרסית ובאותיות פרסיות زن زندگی آزادی Zan, Zendegi, Azadi - אישה, חיים, חירות. אבל בכניסה היו אלה המילים בכורדית שתפסו את מבטי.
התמה המרכזית של מניפסטה 16, שהתמקמה השנה בחבל הרוהר, לשעבר מרכז תעשייה כבדה בגרמניה העובר תהליכי שינוי, היא: כיצד ניתן לשנות את ייעודם של מבני כנסיות שאינן משמשים עוד כמרכזי דת עבור הקהילות החיות סביבם. אך בניגוד לכנסיות רבות אחרות בחבל, כנסיית מלנצ׳טון אינה כנסייה נטושה הממתינה לייעוד חדש. היא נפתחה ב-1972 ככנסייה מודרנית וכמרכז קהילתי, ועדיין משמשת מקום פעיל לתפילה ולחיי השכונה.
הכרזה בכורדית ושאר הבדים העוטפים את קירות הכנסייה הם חלק מ-The Fabric of the Neighbourhood, ("המרקם ממנו עשויה השכונה"), פרויקט השתתפותי-מבוסס-מקום שנהגה במסגרת המניפסטה 16+. סימן ה+ מסמל יוזמות אמנותיות חברתיות שזכו למימון ותצוגה בנוסף לתערוכה המרכזית. מובילת הפרויקט היא האמנית האיראנית הגולה נגר פורוגנפאר (Negar Foroughanfar). פורוגנפאר היא דרמטורגית ואמנית פרפורמנס מדורטמונד, שעבודתה במקום נעה בין מחווה לזוג כריסטו וז'אן קלוד (אמנים העוטפים מבנים ומונומנטים עד שהם משתנים ללא היכר), מיצב טקסטיל ופרקטיקות השתתפותיות, העוסקת בשאלות של הגירה, שייכות וזיכרון קולקטיבי. במשך כמה שבועות הזמינה האמנית את תושבי השכונה באסן להביא לכנסייה בדים הנושאים עמם היסטוריות ואסוציאציות אישיות: בגדים, וילונות, סדינים, צעיפים, פיסות בד וכרזות מחאה. אלה נתפרו יחד ליריעות גדולות שהותקנו על קירות הכניסה ועל עוד קיר חיצוני של המבנה, הפונים לרחוב. כך, חפצים אישיים הפכו למעין דיוקן קולקטיבי של תושבי השכונה, החושף מי הם בעצם חלק, אולי אף חלק ניכר, מהאנשים המאכלסים אותה.
הקטן ביותר והיחיד שאינו מחובר לבדים אחרים מבין האריגים הוא האריג הלבן עם המילים בכורדית Berxwedan Jiyane התנגדות היא חיים, בכניסה למבנה. הוסבר לנו שבגרמניה חיה קהילה כורדית של מעל מיליון מהגרים ופליטים, ורבים מתוכה מתגוררים בעיר אסן. כשליש מפליטי מלחמת האזרחים בסוריה שהגיעו לגרמניה הם בעלי זהות כורדית. הפליטים החדשים שהגיעו הצטרפו לקהילה גדולה שכבר קיימת בגרמניה והגיעה עוד בשנות ה-70 עם ההגירה הגדולה מטורקיה. רוב הכורדים המתגוררים בגרמניה, כמו הטורקים, משתמשים באותיות לטיניות לכתיבה בשפה הכורדית. בעודי מתבוננת בהצהרה על התנגדות, המופיעה בצבעוניות שופעת כל כך, כל אות בצבע ובסגנון רקמה שונה, הצטייר לפתע בדמיוני דימוי אחר לגמרי.
WE’ve Lost
בסוף עבודת הוידאו של גיא בן נר, Whatever Gets You Through the Night מ-2022, מופיעות המילים הפסדנו באנגלית, באותיות ניאון צבעוניות התלויות על מרפסתו של האמן. הצהרה על תבוסה, מוצגת בצבעוניות כמעט חגיגית וממוקמת במרכז הפריים האחרון בסרט הוידאו של בן נר.
אין הרבה מן המשותף בין שתי העבודות מעבר לצבע ולסגנון השונה של כל אות בטקסט הקצר. הן צמחו במקומות שונים, מתוך נסיבות שונות ומתוך פרקטיקות אמנותיות שונות. אני לא ממש מנסה לקשור בין המשמעויות הפוליטיות שלהן. זו אחת מאותן אסוציאציות חזותיות בלתי נשלטות שבאמצעותן עבודות אמנות נשארות בזיכרון. עמדתי מחוץ לכנסייה באסן, התבוננתי באותיות הצבעוניות והחידתיות הכורדיות, בלי להבין לעומק את משמעותן, ולפתע הבזיק בעיני רוחי סידור אחר של אותיות צבעוניות.
BERXWEDAN JIYANE
WE’ve Lost
סידור אותיות אחד מסרב לתבוסה; האחר מכריז עליה. לרגע, הם נראו לי קרובים באופן מוזר. בשניהם מופיע משפט של שתי מילים בלתי מתפשרות שניצב במרכז הדימוי. שניהם אומרים דבר כבד משקל בצבעים שנראים עליזים מדי ביחס למשמעות. שניהם עושים שימוש בצבעים ובעליזות האלה.
האסוציאציה הזאת נשארה איתי כשהמשכתי להתבונן בשאר הבדים העוטפים את הכנסיה ב-The Fabric of the Neighbourhood. אולי משום שהפרויקט כולו פועל באמצעות הצטברות מהסוג הזה: שברים בדידים המקבלים משמעות אחרת כשהם מוצבים זה לצד זה.
הבדים בפרויקט הקהילתי של פורוגנפאר משמשים ליצירת דיוקן שכונת מגורים שמעוצבת על ידי המהגרים החיים בה. וילון שעזב חלון. חולצה שעזבה גוף. צעיף, סדין, פיסת בד רקומה שעזבו ארון וכונסו למזוודות. בדים מתאימים למסעות רחוקים. אפשר לקפל אותם. הם נכנסים למזוודות. הם חוצים גבולות בקלות ונעים עם בעליהם בין בתים, ערים ומדינות. תוך שהם ממשיכים את חייהם היומיומיים, בדים נושאים איתם חלק מן המקומות שהותירו מאחור - דוגמאות, שפות, טכניקות, זיכרונות, אולי אפילו תחושה או ריח של בית. הם חוצים גבולות בשקט ואחר כך יכולים לתפקד כפרטי ארכיון במקום חדש.
כשהם מתחברים לבדים ואריגים השייכים לאנשים אחרים, זרים, כל אחד מהם הופך ליחידה בדידה ומצטברת וההצטברות מייצרת משהו חדש שאי אפשר היה לייצר אחרת. החומר הארכיוני הפרטי הופך לחומר ארכיון קולקטיבי, ולבסוף למשטח ייצוג ציבור העוטף מבנה בשימוש ציבורי, אולי של כל אותו ציבור, אולי רק של חלקו. קשה לי לדעת כצופה ארעית.
הבנתי שהמילים Berxwedan Jiyane, המטולאות מבדים צבעוניים על יריעה לבנה, המשתלשלת מקיר הכניסה לכנסייה הזכירו לי כביסה תלויה ממרפסת. באותו אחר הצהריים רגוע באסן, היום האחרון של הקיץ בגרמניה, הדימוי הזה החזיר אותי אל דימוי המרפסת הסוער של בן נר.
מילים כבדות משקל יכולות להופיע כשברי מנורות ניאון שנגנבו מכל מיני שלטי רחוב תל-אביביים כמו במרפסת של בן נר או כטלאים צבעוניים רקומים על בד לבן שנכנס למזוודה במקום אחד ויצא במקום אחר תלוי על קיר כניסה לכנסיה. המילים הכורדיות כבר אינן זקוקות לקוד לבוש. ואנחנו, האם הפסדנו? אני מניחה שבן נר חושב שלא. שאפילו ניואנסים קטנים של התנגדות הם חיים, כל עוד נמשיך לנסות ולממש את החירות שאנו מחפשים. נחיה ונראה.
