האם יהיו האחרונים ראשונים?
האם האמנים, הפועלים כמלאכי דה-קונסטרוקציה, אכן הרסו את הטקס, או שמא הם אלו שלא יכלו להישאר אדישים והפיחו חיים חדשים במבנים הגוועים שנבנו במקור כדי לבטא אהבה וסולידריות?
"הכנסייה תצטמצם ותיאלץ להתחיל מחדש, פחות או יותר מההתחלה. היא לא תוכל עוד לאכלס רבים מהמבנים שהקימה בימי שגשוגה. ככל שמספר מאמיניה יפחת... היא תאבד רבות מהפריבילגיות החברתיות שלה... כקהילה קטנה, [הכנסייה] תדרוש הרבה יותר יוזמה מצד חבריה כיחידים..." - יוזף רצינגר [לימים האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר], 1969.
ספטמבר 2026, גרמניה, אסן, חבל הרוהר, הביאנלה “מניפסטה 16” תחת הכותרת This is not a church. התערוכה ברעיון הכנסייה - כמבנה, כתפקיד וכמקום המכיל דימויים "קדושים", ומקיימת עמו אינטראקציה, מפרקת אותו ומערערת עליו.
לאחר מלחמת העולם השנייה שוקמו כנסיות רבות בגרמניה שנהרסו בהפצצות, חלקן נבנו מחדש בסגנון מודרני. אך בעשורים האחרונים הן ננטשות ונסגרות בשל תהליכי חילון. בשנות ה-70 וה-80, גלי ההגירה, או הגעתם של "עובדים אורחים" (Gastarbeiter) ממזרח אירופה ומטורקיה, מילאו בכך תפקיד מכריע. למבנה הכנסייה אין עוד השפעה משמעותית על הקהילה המקומית. המבנים מאבדים את קדושתם, ייעודם מוטל בספק, וחלקם אף מועדים להריסה עם סיום הביאנלה. במקביל, ישנם מבני כנסיה שהוגדרו מחדש כמרכזים קהילתיים.
בכנסיית סנט גרטרוד באסן, היצירה Elevation (התעלות) מאת נאסאן טור (Nasan Tur) הופכת ספסלי כנסייה ישנים למיצב פיסולי רחב-ממדים. הספסלים, המוצבים בחלל במנח אנכי, אינם משמשים עוד כמקומות ישיבה, אלא ניצבים זקופים כמבנה קולקטיבי המעוצב על ידי קולות רבים. במשך מספר שבועות הוזמנו אנשים לחלוק מחשבות, זיכרונות, דאגות ותקוות. תכנים אלו גולפו ישירות לתוך העץ, והפכו כל ספסל לנשא של חוויה אישית וקולקטיבית. בעוד שבעבר היו אלו חפצים שהכתיבו לגוף תנוחה של קבלה ושקט, כעת הספסלים מכילים נקודות מבט מגוונות ושונות. הסידור החדש שלהם משנה את מהותם מכלי של סדר לצורה פתוחה ומשותפת. לפי הטקסט האוצרותי, היצירה Elevation מזמינה את המבקרים לקרוא, לנוע במרחב ולהרהר באופן שבו קולות אישיים מתלכדים לכדי יצירת חלל המעוצב לא על ידי סמכות יחידה, אלא על ידי רבים.
במבט ראשון נדמה כי הסדר הכנסייתי המוכר כיום הובס, אך אז עולה בזיכרון טקסט הבשורה על פי מתי מתוך הברית החדשה:
"כֵּן יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים אַחֲרוֹנִים." (מתי כ׳, 16)
"וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ אֶל־מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וַיְגָרֶשׁ מִשָּׁם אֵת כָּל־הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיַּהֲפֹךְ אֶת־שֻׁלְחָנוֹת הַשֻּׁלְחָנִים [חלפני הכסף] וְאֶת־מֹשְׁבוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים." (מתי כ"א, 12-13)
כאשר משליכים הקשר זה על היצירה, היא מתחילה לפרק לא את ערכי ישו הנוצרי, אלא את ערכי ההיררכיה ואת הכוח החברתי של הכנסייה. במקרה זה, ניתן לתפוס את היצירה מבעד לפרספקטיבה נוצרית-פרוגרסיבית, גם אם לא תוכננה כך מלכתחילה.
דוגמה לכך ניתן למצוא במאמר "מניפסט הסייבורג" של דונה הארוואיי משנת 1985. זהו טקסט חילוני ופמיניסטי מיסודו, אך דרך הדמות המרכזית שבו, הסייבורג, היא עוסקת ב"חילול הקודש" (blasphemy) כאסטרטגיה פוליטית ותיאולוגית. את חילול הקודש של האראוויי ניתן להבין לא כהרס גרידא של המערכת הדתית, אלא כהתמודדות עם מערכת זו בשפתה שלה. חילול הקודש דורש את קיומו של דבר-מה מקודש שמולו הוא פועל. לפיכך, פירוק הכנסייה עדיין תלוי בכנסייה. אמנים זקוקים למזבח, לספסלים, לאדריכלות, להיסטוריה, לסמלים ולבשורה, אחרת, המחווה מאבדת את המטען שלה. "מניפסט הסייבורג" של האראוויי מציע דרך מועילה לחשוב על דו-משמעות זו. הפתיחה שלו מציגה את חילול הקודש כדבר המתיישב עם מחויבות רצינית ועם הצורך בקהילה. מחויבויותיה של האראוויי נתונות לפמיניזם, לסוציאליזם ולמטריאליזם, אך האסטרטגיה הרטורית מדגימה כיצד ביקורת יכולה לפעול בתוך שפתה של מסורת מבלי להיכנע לסמכותה. כאן, הסמלים של הכנסייה מעניקים משמעות לארגונם מחדש; תלות זו אינה מעידה, כשלעצמה, על אמונה.
מקרה נוסף מתקיים ביצירה של עבאס זהדי, Ouranophobia 47051 המוצגת בכנסיית Kulturkirche Liebfrauen בדיסבורג. האמן הרכיב עוגב חדש מצינורות שנלקחו מעוגבים שיצאו מכלל שימוש ברחבי אירופה.
ניתן לראות בפרויקט המניפסטה 16 אוסף של עשרות אבות-טיפוס המציגים כיצד עשויה להיראות הכנסייה של העתיד.
המילה היוונית "אגאפה" (Agape), שפירושה אהבה שמימית, מסמלת ערכים שנותרים בעינם: ערכים המציבים את האדם במרכז. אם נדמה את הכנסייה לתיבה סגורה וננער אותה כמו קוקטייל, אילו מרכיבים הם באמת חיוניים? אם נסיר את אלוהים, את אנשי הדת ואת הטקסים, אך נותיר על כנם את ה"אגאפה" ואת הקהילה - האם עדיין נקבל את אותו המשקה? האם הדרישה האתית הכרוכה באהבה הנוצרית יכולה להמשיך להתקיים גם בשימוש חילוני במבנה? ייתכן שכן. אולם, המשכיותה של שאיפה אתית אינה מבטיחה את המשכיותה של הכנסייה עצמה. אם האמונה והפולחן אינם עוד הגורמים המארגנים את ההתכנסות, מה הופך אותה לכנסייה ולא לסוג אחר של קהילה?
כאן עולה בעיה נוספת: האם מדובר בפירוק ההיררכיה הכנסייתית, או שמא זוהי רק תפיסת כוח? במהלך הביקור במניפסטה ניתנה ההזדמנות לשוחח עם אחת ממארגנותיה. רוב האוצרים הוזמנו ישירות על ידי הנהלת המניפסטה, ולכל אחד מהם היתה קבוצת אמנים משלו. הדבר מזכיר את אותה היררכיה חברתית סגורה, אלא שהפעם היא משויכת למוסד אחר.
הכנסייה מאבדת את מעמד היתר שלה, אך הפריבילגיה עצמה אינה נעלמת יחד עמה.
"צפויים לכנסייה ימים קשים, שכן תהליך ההתגבשות וההבהרה יגזול ממנה אנרגיה יקרה רבה. הוא יותיר אותה ענייה ויביא לכך שתהפוך לכנסיית הענווים..." – רצינגר.
עם זאת, הקהילה העתידית שחזה רצינגר נותרה מושתתת על אלוהים, תפילה וסקרמנטים. הוא דחה במפורש תפיסה של כנסייה המצטמצמת לכדי תועלת חברתית בלבד. לפיכך, המניפסטה ברוהר מזכירה את תהליך ההצטמצמות המוסדי שתיאר רצינגר, אך בוחנת תגובה שונה לאותו תהליך: בעוד שהוא חזה אמונה מתחדשת, הביאנלה מציעה אפשרויות לחיים אזרחיים משותפים.
נראה כי המניפסטה מפרקת את הכנסייה ומגלה בה מחווה בעלת אופי אוונגלי בלתי-צפוי. היא מסירה את ההיררכיה הכנסייתית אך משחזרת היררכיה מוסדית. היא מעצבת מחדש את הטקס הנוצרי ומייצרת טקסים חדשים. היא מסירה את הסמכות הדתית ומציבה תחתיה סמכות אוצרותית. היא שוללת את קדושת המבנה, ובה בעת מנסה לשקם את הקהילה. האם ייתכן שהיא משמרת את ה"אגאפה" גם בהיעדר האל?
"ייתכן שהיא אינה עוד הכוח החברתי הדומיננטי כפי שהייתה עד לאחרונה; אך היא תזכה לפריחה מחודשת ותיתפס כביתו של האדם, מקום בו ימצא חיים ותקווה מעבר למוות." – רצינגר
מה בדיוק פורק כאן - הנצרות? הכנסייה? המבנה? הכוח או שמא רק האנשים המאיישים את עמדות הכוח? האם הכנסייה מוגדרת על-ידי התיאולוגיה שלה, המוסד שלה, האדריכלות שלה, הטקסים שלה, או על-ידי היחסים החברתיים שהיא יוצרת? האם מוסד אחד יכול לפרק את ההיררכיה של מוסד אחר מבלי לרשת אותה?
האם האחרונים אכן הפכו לראשונים?
