יַעֲרָה צַח | לְשׁוֹן מַתֶּכֶת

يعارا تساح | لسان معدني
Yaara Zach | Metal Tongue

18.9.2025 - 22.11.2025

מציגה: יערה צח

אוצר התערוכה: פרופ׳ דור גז
אוצר משנה: לסלו האפרה
עריכה לשונית: ירון דוד
תרגום ערבית: ז'נאן בסול
תרגום אנגלית: קרן צ'רניק

יערה צח, ילידת קריית חיים (1984), היא בוגרת תואר ראשון ושני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. צח בונה מרחבים שמפעילים את הגוף גם כאשר גופו של האדם נעדר מהם. בתערוכה זו הגוף האנושי - או כל ייצוג מובהק שלו - אינו מופיע באופן ישיר, אך נוכחותו מורגשת במיצב, ב"מערכת" בלשונה של צח, שהיא "מעין גוף". זוהי מערכת שבה חקוקה הפעולה של הגוף, או ליתר דיוק היא עצמה הופכת למצע לפעולה גולמית וחסרת שליטה שעלולה להיות (גם) כוחנית. ה"מערכת" מתקיימת בשני מצבים שונים: הן כסביבה פיסולית סטאטית - מלבד אזורים שבהם שקית עם נוזל דיו מטפטפת על חומר - והן כמרחב פוטנציאלי לפעולה פרפורמטיבית, הממשיכה את הפעולה הפיסולית. פעולה זו מתקיימת בגוף, אך גם על גבולותיו, על מה שנשאר ממנו, על מה שהוא מותיר אחריו: לכלוך, שריטות, שאריות, הדים.

למרות הקו הפיסולי הנקי המאפיין את יצירתה של צח, תערוכה זו אינה מציעה מיצב סטרילי או אסתטיקה נקייה. להפך: צח מערערת את התחביר החזותי המוּכר מעבודותיה הקודמות ופונה לעבר שפה חומרית יותר, גולמית ואינסטינקטיבית, המושפעת מאירועי השעה. חומרים מוצקים ונוזליים נפגשים ונאבקים זה בזה; סימנים נחרטים, נטבעים, נמרחים. נדמה כי הסביבה כולה נושאת עמה זיכרון של פציעה או של טיפול בפציעה. החלל טעון בתחושת פוסט-אסון: רגע אחרי אירוע אלים, רגע לפני שיקום. ייתכן כי מדובר באסון לגוף, ואולי זהו אסון הקשור לרכוש או להתרחשות שאירעה בחלל פרטי או קולקטיבי. עם זאת, אין כאן תמונת מציאות מוחלטת והרמטית. 

התערוכה מציעה תפנית חשובה בפרקטיקה האמנותית של צח ומרחיבה את השאלות שהעסיקו אותה במשך דרכה כיוצרת: כיצד מופעל הגוף? על ידי מי? ומה קורה כאשר מנגנוני השליטה מתערערים? בתערוכה זו הפעולה האמנותית עצמה קוראת להפרת גבולות ואינה מבוצעת אך רק על ידי האמנית. צח מזמינה, אולי אף כופה, את השתתפותו של הצופה במסגרת של פרפורמנס חי, וכך הגבול בין הצופה לבין היצירה מיטשטש. המפלס העליון של הגלריה הופך למעין במה שאליה עולים ממפלס הכניסה, בעודנו מצוידים בחומרי גלם שנוצרו בפעולה השתתפותית פתוחה עם מתנדבים לפני התערוכה. המשחקיות עצמה, הנוכחת בעבודות רבות של צח, נדמית לעיתים כהד או כשיבוש של מנגנוני שליטה, של שפה גופנית מוכרת, של מצבים בין־אישיים, פוליטיים וחומריים כאחד. בתערוכה זו האלימות אינה מתוארת - היא נחווית.

בתקופה שבה המציאות הפוליטית המקומית והאזורית רוויה באלימות מתמשכת, השפה החומרית של יערה צח, אמנית מוּכרת בשדה האמנות, הופכת לטעונה במיוחד. הפצע, השבר, פעולת ההדחקה או השימור המאפיינים את עבודתה לאורך השנים אינם מתקיימים בחלל ריק. הצופים בתערוכה אינם יכולים להתנתק מההקשר הרחב שבו היא נוצרה ומוצגת: זמן שבו אדמה, קירות וגופים סופגים פגיעות בקנה מידה בלתי ניתן להכלה. גם אם אינה עוסקת בכך במישרין, התערוכה מהדהדת אירועים המתרחשים בעזה, ביהודה ושומרון ובישראל. ככזו היא הופכת למרחב של עיבוד ושל התבוננות מחודשת באלימות ככוח חומרי, צורני ופוליטי כאחד.