מגדיר חדש לפרחי בצלאל
המבט אל הצומח מלווה את האמנות הישראלית מראשיתה בשפעת מופעים: מתיאורי נוף וטבע דומם ועד לאיור בוטני ודגם עיטורי. קסמו העתיק של נושא זה בתולדות האמנות בכלל ובמורשת ציור הטבע והפרחים האירופית בפרט נטען כאן במשמעות מיוחדת: מעבר לעניין האסתטי ולאתגר שבתיאור אובייקט כליל־יופי המענג את החושים, היה דימוי הצומח הארץ־ישראלי ל"מראה מקום", למסמן של מרחב וזהות תרבותית־לאומית. בשנים האחרונות זוכה העיסוק בו לפריחה מחודשת, הן בשדה היצירה הן ביבול התערוכות והשיח האקדמי-האוצרותי הנלווה אליהן.
הרעיון לקורס עלה כמחווה לכבוד יובל ה-120 לאקדמיה "בצלאל", אשר טיפחה בראשיתה את ידיעת הארץ, על אתריה ונופי החי והצומח שבה. הרצאת המבוא פותחת בתצלום מ 1906 של תלמידים בשיעור לציור צמחים וברוח-הזמן שעיצבה את השקפתם ויצירתם; שניים מבוגרי "בצלאל", אהרון הלוי ושמואל חרובי, חברו אל חלוצי המחקר הבוטני בארץ ישראל ויצרו עבורם סדרות מרהיבות של תיאורי צמחים ופרחי בר. מורשת הציור הבוטני-המדעי והשְניוּת הטבועה בו העניקו השראתם לאמנים הפועלים כיום בישראל. בדרכם לניסוח מבע אישי, ביקורתי ולעיתים פוליטי, הם מתבוננים בצמחים או עורכים שיח עם האמנים שקדמו להם. בתוך כך נודד מבטם מן הטבע למשל, מצמיחה לעקירה, ומכמיהה וגעגוע למרחב מלבלב - לחרדה לגורלו ולגורלנו.