מצילום לקולנוע ובחזרה

הקורס “מסטילס לקולנוע ובחזרה” נולד מתוך שינוי שלא תכננתי. אני מגדירה את עצמי כצלמת סטילס, אבל בשנים האחרונות מצאתי את עצמי עושה סרט. בצילום אני נעה בין צילום אנלוגי, ספרי צילום שלפעמים שמתאפיינים באלמנטים קולנועיים ועבודה עם דימויים מין הקיים שעריכתם היא הפעולה האמנותית, אבל זה תמיד מתחיל מתצלום בודד. בתחילת העבודה על הסרט אספתי חומרים עם מצלמת הוידאו בלי לדעת מה יהיה עתידם, אמרתי לעצמי שזה כמו סטילס, רק שצריך לספור עד עשר לפני שמזיזים את המצלמה. תוך כדי העבודה הבנתי שאני נמצאת באזור חדש עבורי - לא בדיוק צילום, לא בדיוק קולנוע - ושאני מתחילה לשאול מחדש שאלות יסוד על שני המדיומים.

מהו דימוי? כיצד נבנה מבט? מה קורה כאשר צילום, שאני רגילה לחשוב עליו כרגע בודד, מתחיל להכיל זמן, קול, ותנועה? ומה תפקידה של העריכה בתוך כל זה - לא רק בקולנוע, אלא גם בצילום? המעבר הזה גרם לי לחשוב מחדש גם על חוויית הצפייה: החוויה הפרטית והפיזית של מפגש עם דימוי שהוא אובייקט חומרי בעל מידות קונקרטיות בחלל תצוגה, מול הגמישות הבלתי נתפסת של צפייה בסרט - לפעמים צופים בו בקולנוע, לצד אנשים זרים, על מסך ענק ועם סאונד מטורף, ולפעמים צופים בו בטלפון הנייד, במיטה, כמעט בשקט.

מתוך השאלות האלה, הקורס מבקש להתעכב על הקרבה והמרחק שבין צילום סטילס לקולנוע. דרך עבודה מעשית, צפייה, קריאה ודיונים משותפים, נעסוק בין היתר במתח בין הקפאה לתנועה, בין הפריים האוטונומי לבין המונטאז׳ ובין הצילום כפעולה העוצרת את הזמן לבין קולנוע כמרחב של שהות.