חדשות בצלאל
أخبار بتسلئيل
Bezalel News

מלנכוליה ו-WandaVision

#36
פורסם ב
21.3.21
תמונה
Wandavision

בסדרה החדשה והמדוברת של מארבל 'WandaVision' הגיבורה וונדה, מכשפה כל יכולה שאיבדה את אהובה האנדרואיד ויז'ן (לצד טרגדיות נוספות שהתרחשו), מגיבה לאובדן באופן מלנכולי. בצערה כי רב היא מקימה עולם מדומיין ומכושף, בתוכו קמים לתחייה לא רק זיכרונות ילדותה האופטימיים אלא גם אהובה המת ויז'ן והשניים מקיימים חיים מושלמים (לכאורה) בפרבר אמריקאי.

זיגמונד פרויד במאמרו "אבל ומלנכוליה" מפריד בין אבל, שהוא צורה בריאה של פרידה ממי או מה שאיבדנו, לבין מלנכוליה. המלנכולי מסרב להיפרד ולשחרר, וממשיך לקיים יחסים מדומיינים עם מי שאיבד ומשאיר אותו במצב חי-מת בנפשו. מלנכוליה אם כן מאפשרת את הופעתו של מרחב דמיוני בו אנו מחזיקים במה שאיבדנו. הדימוי המלנכולי ב-'WandaVision' הוא אישי: כשויז'ן אומר לוונדה שצער הוא "אהבה שנשמרת" הוא מבטא חצי מהגרעין של היצירה המלנכולית. החצי השני הוא כמובן המרחב המדומיין: זירת התיאטרון בתוכה וונדה מקימה לחיים את אהובה.

אך המלנכוליה של וונדה היא רק מטפורה למלנכוליה שמאפיינת את מרחב הפנטזיה של התרבות כיום. זוהי לא רק סדרת גיבורות-על (נוספת), אלא מבט לתת-מודע של התרבות הפופולארית האמריקאית. הסדרה בנויה כך שכל פרק מתרחש בסיטקום אמריקאי מעידן אחר: שני הפרקים הראשונים שמצולמים בשחור לבן, משחזרים קומדיה במתכונת של 'I Love Lucy' ו-'Bewitched' משנות החמישים והשישים. הפרקים השלישי והרביעי – עכשיו כבר בצבע – בנויים במתכונת של קומדיות כגון 'The Brady Bunch' ו-'The Partridge Family'. הפרק החמישי הוא הומאז' לסדרות משנות השמונים והתשעים כגון 'צער גידול בנות', והפרקים השישי והשביעי הם במתכונת של קומדיות משפחה משנות האלפיים, כגון 'מלקולם באמצע', 'משפחה מודרנית' ו'המשרד'. לכל פרק יש צורת צילום, משחק, תפאורה ותזמון קומי משלו, המשחזרים את הצורות הנוסטלגיות. הסדרה מתכנסת כשהיא מגיעה אל ההווה – הזמן שלנו, הזמן של סרטי גיבורי-על. בפרק זה מתנפצת הבועה אותה בונה וונדה ואנחנו מצויים (שוב) בסרט מארבל גנרי הכולל פיצוצים, קרני אנרגיה צבעוניות וגיבורים מרחפים.  

כלומר, הכאב האישי והפרטי של וונדה הוא מטפורה לאובדן של סוג מסוים של היסטוריה, תמימות ויצירה נאיבית שמהם אנו מסרבים עדיין להיפרד. הסדרה שמתחילה בשנות החמישים מאזכרת את תור הזהב של האופטימיות האמריקאית ובמרכזה חלום המשפחה המאושרת (והלבנה) בפרברים, ומבכה את האובדן של דימוי אופטימי זה של החיים בתרבות המערבית. לא במקרה הסדרות אותן מקימה לחיים וונדה הן קומדיות שמציגות מודל של "חיים טובים" ומאושרים בתוך המודל החברתי הקפיטליסטי. העבר האופטימי מוחזק ביצירה (כמו אצל וונדה) בצורה מלנכולית ושבירה. ככל שההיסטוריה המלנכולית שמוצגת בסדרה מתקדמת, מ-'I Love Lucy' הפנטסטי והאוטופי למשפחות הלא מתפקדות של 'משפחה מודרנית' ו'מלקולם באמצע', כך גם היכולת של התרבות המערבית לדמיין את עצמה בצורה אופטימית, אוטופית וכקומדיה, כלומר כתהליך היסטורי עם סוף טוב, קורסת. אך (ספוילר) זהו גם לא סוף טראגי: עם סוף הסדרה אנו מגלים שכל הדמויות ישובו לשחק בסרטים ובסדרות הבאים ביקום הקולנועי של מארבל, מכיוון שהן בעלות ערך מסחרי וקפיטליסטי רב לתאגיד דיסני המחזיק בזכויות על עולם זה. המלנכוליה כאן קשורה אם כן דווקא בחוסר היכולת להיפרד, לסיים את הסיפור. אנו לא מצויים לא בקומדיה ולא בטרגדיה אלא בזמן תקוע שנע רק לפי שיקולים קפיטליסטיים על אודות יצירת ערך כלכלי.

העובדה שעם סיומה הופכת הסדרה לסרט גיבורי-על גנרי המשמש למעשה רק כפתח לפרק הבא, קשורה כמובן ביחס אל עתיד שלא מופיע. סרטי גיבורי-על הם באופן כללי סרטים בהם חבורה של אנשים כל יכולים מנסים למנוע את סוף העולם – כלומר לדחות את אפשרותו של עתיד מהפכני. ב-'WandaVision' המאגר היצירתי נתקע ברגע שאנו מגיעים לזמן ההווה. ואכן, התרבות הפופולארית בזמננו שקועה כל כך בהווה (ובכל מה שהוא עכשווי) עד שהיא מתקשה לעשות את הדבר הזה: לדמיין עולם אחר שנמצא מעבר לעולם שלנו. במילותיו של חוקר התרבות פרדריק ג'יימסון: "יותר קל לדמיין את סוף העולם מאשר את סופו של הקפיטליזם".
 

ד"ר יואב רונאל
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית