כל הזוכים והזוכות בפרס לצילום ע״ש מיכה קירשנר לשנת 2025 הם/ן סטודנטים/ות בבצלאל
הישג חסר תקדים בפרס לצילום ע״ש מיכה קירשנר לשנת 2025 - כל הזוכים/ות בפרס ובציונים לשבח הם/ן סטודנטים וסטודנטיות בבצלאל.
ביום העיון השנתי ע"ש הצלם מיכה קירשנר, שנערך על ידי המחלקה לצילום ואמנויות המסך במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצ״ו חיפה ובשיתוף מוזיאון חיפה, הוכרזו הזוכים בפרס השנתי, הפרס תרומת משפחות קירשנר ובן ימי. יום העיון התקיים השנה תחת הכותרת "בגידת הדימויים" ועסק בתפקידו המורכב של הצילום בעיתות משבר, מלחמה והסלמה. הדיונים ביום העיון התמקדו בכוחו של הדימוי המצולם להשפיע על תודעה ציבורית, בשאלות אתיות על ייצוג במצבי קיצון ובאחריות של היוצר/ת כלפי המציאות.
במקום הראשון זכתה ענבר זק, סטודנטית שנה ד׳ במחלקה לצילום בבצלאל. מנימוקי הבחירה: ״העבודה נוצרה בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר ומתקיימת בתנועה מתמדת שבין חושך לאור, בין שבר לצמיחה, בין ראייה מטושטשת לניסיון להתמקד מחדש. המבט מופנה לכל הכיוונים, לעיתים מתוך דריכות ורצון לאחוז ברגעים החולפים ולעיתים מתוך השתהות. דרך סדרת פרגמנטים וקרעים מצולמים מהמרחב הישראלי הפצוע ודרך עבודת סאונד מדויקת מצליחה זק לנסח את שגרת המלחמה״.
במקום השני זכו שלושה - שלי בראון ואיתמר נמני, סטודנטים/ות במחלקה לצילום, ויעל בונה, סטודנטית במחלקה לאמנויות המסך. מנימוקי הזכייה:
שלי בראון: ״דימויי הארכיון המשפחתיים מבית סבה וסבתה מופיעים בעבודותיה של שלי בראון כרקע לסטודיו מאולתר אותו היא יוצרת, ומגדירים עבורה מרחב למיצב. בראון שותלת את עצמה בצילומים המשפחתיים ובכך מקיימת שיח על מדיום הצילום, שיח אוטוביוגרפי, ושיח קולקטיבי על חלום לאומי שהתנפץ, על ערגה לעבר וחשש מהעתיד״.
איתמר נמני: ״קרוב לחלקה החדשה שנוצרה עבור קבורת חללי המלחמה הראשונים נמני הציב את מצלמתו וכוון אותה אל עצי הקטלב במקום. הר הרצל הוא מונומנט ישראלי. הוא מסמל את מחיר המלחמות. העצים, מבחינה רעיונית, הם מה שנשאר אחרי לכתו של האדם – הטבע משגשג ומכסה עקבות של מלחמה. הסטת המבט מהאבן, אל העצים והלאה, היא גם אזכור למה שאנחנו רואים כי מראים לנו, ומה בוחרים שלא להראות לנו ובכך מצליח נמני לקיים שיח על המלחמה באופן עקיף ומרובד״.
יעל בונה: ״בסרטה "אולי זה אפילו באמת", יעל בונה עוסקת בחיפוש התקווה בעולם מתערער באמצעות עקרונות מעולמות האנימציה והקולנוע. בונה מתעסקת בטכניקות של אשליה ודנה בשאלת ההסבה של אשליה למרחבים מציאותיים בעידן הכאוטי בו אנו חיים ותרה אחר המרחק הנכון — בתוך הסרט ומחוצה לו — כדי ליצור מרחב המאפשר המשך יצירה ותקווה״.
בציון לשבח זכו עמית סופר ויהודה אופמן, סטודנטים/ות במחלקה לצילום גם הם. מנימוקי השופטים:
עמית סופר: ״סדרת צילומי שחור־לבן, של קורבנות המלחמה, גופים מרוסקים, חסרי גפיים, סבל אנושי, אבל, אובדן. מדובר בעבודות חזקות שקשה להתיק מהם את המבט. כמו סדרות אחרות העוסקות בתוצאות של מלחמה בכוחה של הסדרה להביט בתשלום שמלחמה גובה ובשאלות מוסריות וחברתיות העולות ממנה״.
יהודה אופמן: ״סדרת דיוקנאות חושפנית, בוחן אופמן את המתח בין הזהות שלו כמי שגדל בבית חסידי-חרדי ובין החיים שהוא בונה מחוץ למסגרת הדתית ובזוגיות עם גבר דתי. בצילומיו, חלל הבית הופך לסטודיו והתוצאה היא סדרה אינטימית המשלבת קומפוזיציות מנימליסטיות, טבע דומם ומחוות גופניות. פעולת הצילום מאפשרת קרבה, הכרות והצצה, הקשבה ודיאלוג״.
הפרס הושק בשנת 2021 במטרה לקדם את אמנות הצילום והווידאו בקרב יוצרים ויוצרות צעירים בראשית דרכם. ועדת השיפוט הורכבה מאנשי מקצוע מובילים מתחום הצילום והאמנות ונציג משפחות התורמים. הקריטריונים לזכייה התבססו על מקוריות, חדשנות וטביעת אצבע אמנותית ייחודית.
