בתוככי הסבך, מעבר לייצוג

׳לחץ פיזי מתון׳, התערוכה הרטרוספקטיבית של מנאר זועבי במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, מכנסת גוף עבודה מצטבר של עשרות שנים. התערוכה יוצאת דופן לא רק בהיקפה, אלא גם במיקומה: לצד התערוכות רחבות הממדים של חנן אבו־חוסיין ומריה סאלח מחאמיד במוזיאון תל אביב לאמנות, היא אחת משלוש רטרוספקטיבות מרכזיות של אמניות פלסטינית בישראל בשנת 2025. 

האוצרת תמר מרגלית מציינת כי הביטוי ״לחץ פיזי מתון״ נכנס לשיח הישראלי בשנת 1987 בעקבות ועדת לנדוי - ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה לבחינת שיטות החקירה שננקטו נגד עצירים פלסטינים. הוועדה אישרה לשירותי הביטחון בישראל להשתמש באמצעים שבפועל שקולים להתעללות ואף לעינויים. מרגלית ממקמת את הפרקטיקה של זועבי בתוך גנאלוגיה זו של משטרי שליטה גופניים, ומדגישה כיצד כוח ובקרה מתגלמים דרך הגוף: שדה שבו פגיעות וסיבולת מתקיימות יחד, ופעולות אמנותיות נושאות בו תמיד מאבק על נראות בדמותה של עקבה.

אולם הרטרוספקטיבה של זועבי אחוזה בגיאוגרפיה הפלסטינית. באחד מרישומי העט המודבקים ישירות לקירות הקומה השנייה נראית רגל יחפה של אישה, נטועה היטב בקרקע, כשנוזל שחור, אולי דם, זורם ממנה מטה במשיכות עבות ונחרצות. בבחינה מקרוב מתברר כי הרישומים מפנים לתצלום מתוך פרפורמנס של זועבי בשם Without and Roses, שבוצע בחיפה במסגרת Qalandiya International, הביאנלה הפלסטינית שנפרשה על פני קלנדיה, רמאללה, העיר העתיקה בירושלים וחיפה.

לאורך הפרפורמנס דיו שחור וסמיך ניגר על רגלה של זועבי ומכתים את האבנים הישנות של ואדי סאליב, שכונה פלסטינית בחיפה  שתושביה נחשבו במשך שנים לפולשים ונאלצו להתמודד עם גלי פינוי חוזרים. רישומי עט קטנים יותר מופיעים ליד, משולבים באלמנטים של מדיה מעורבת, שבהם הגוף שב ומופיע. שערות מודבקות בנייר, וסיכות שיער מנקבות את הדף בשורה מדויקת - חומרים ששבו והופיעו לאורך תערוכותיה השונות של זועבי. בתוך הצטברויות עבות של דיו מופיעות המילים: بلا ו־بدون. שתיהן משמעותן ״בלי״, ושתיהן הופיעו בעבר בכותרות של עבודותיה.

לצד הרישומים מוצג וידאו המורכב משתי דימויים דהויים המונחים זה על גבי זה: האחד - ציור שזועבי הקימה על קירות גלריית בית הגפן בחיפה; האחר - שרידו החפור־למחצה של אותו ציור עצמו, שנחשף שנים מאוחר יותר באותו מקום, מתחת לשכבות של טיח. ברקע מתנפצים  גלי הים החיפאי אל החוף. העבודה מתגלה כמחווה לאיימן ספייה, כוריאוגרף פלסטיני שטבע באותו ים לפני כמה שנים.

רוחות רפאים מאכלסות גם את עבודת הווידאו האחרת של זועבי, I’ve Seen Neither Houses Nor Roads (״לא ראיתי לא בתים ולא דרכים״): מסע לילי איטי בשחור־לבן, אל תוך שדה חוביזה סמיך שבו עמדה פעם קהילה פלסטינית. שכבות שונות של הצמחייה מונחות זו על גבי זו במהירויות ובשקיפויות שונות, וההתמצאות נעשית מטושטשת. רק לאחר צפיות חוזרות מתחילים להופיע דימויים כמעט בלתי נראים של אנשים: רגליים, נעליים, דרך - תחילה נדמים כחלק נוסף של השדה, ובהדרגה נחשפים רק למי שמוכן להקדיש זמן וסבלנות. רוחות רפאים, נושאות שם או אלמוניות, הן המדיום של זועבי.

האוצרת תמר מרגלית מזהה את הגופים המפורקים שבתערוכה כאתרים שנויים במחלוקת של סיבולת וכוח. אך מה שמתגבש לאורך עבודתה של זועבי אינו דווקא מאבק על נראות, אלא פירוק זהיר של ההבטחה הגלומה בנראות עצמה. נראות אינה מבטיחה כאן הכרה, מובנות או תיקון; היא עשויה להגיע מאוחר מדי, או לא להגיע כלל. זועבי מציבה במקום זאת כוריאוגרפיה של עקבות: כתמים נספגים, סימנים הצפים מחדש לאחר קבורה, דימויים המסרבים להופיע במלואם.

הגוף, או הכפר, אינו מתעקש להיראות, אלא מותיר אחריו משהו באופן בלתי נמנע. הדיו מדמם, השיער נגזר ומודבק, הציורים נסתמים בטיח ואז נחפרים מחדש. בניגוד לאובססיה של התרבות העכשווית לזכות להיות עד, המחוות הללו אינן מתלכדות לעדות מאוחדת. הן מצויות במתח ממשי עם משטר הראייה הישראלי, הממשיך לייצג ולהזעיק שוב ושוב את הפלסטיני העקור, והופכות את התערוכה לנקודת מפנה בזרם המרכזי של עולם האמנות הישראלי.

הפרקטיקה של זועבי מהדהדת את הלוגיקה הרפאית של הטראומה. אלן גילברט, בהתייחסו לעבודותיו של האמן הלבנוני וליד ראאד, שנוצרו מתוך מחזורי הקטסטרופה בביירות, כותב כי ״עיר, אולי כמו אדם, זוכרת יותר מכל כאשר היא ניצבת מול חורבנה״, ומוסיף כי תוצאות הטראומה מולידות לעיתים קרובות אמנזיות פרטיות וקולקטיביות. טראומה היא ״מסירה אלימה של הלא־נודע״, המסרבת להירשם כדימוי יציב או קריא. מה שמונח על הכף אינו כישלון הייצוג, אלא ״סירובו של הממשי להיכתב כדימוי קריא״.

זועבי שוכנת בתוך הסירוב הזה. הדמויות הכמעט־בלתי מובחנות ב״לא ראיתי לא בתים ולא דרכים״ אינן מוסתרות, אלא מזוהות בטעות; קווי המתאר שלהן מתמוססים בצמחייה ובחושך, לא מובדלים מן האדמה שמגוננת עליהן ומוחקת אותן גם יחד. הציור שנחפר בבית הגפן אינו שב שלם; הוא חוזר פגום, חלקי, נושא עליו את משקל השנים והשכבות שניסו לאטום אותו.

העקבה - במובנה האינדקסלי, כזו המצביעה על קיומו של אובייקט - נותרת רדופה בידי האובייקט שלה. הסמיוטיקאי צ׳רלס סנדרס פירס הדגיש כי עקבות נושאות ״הבטחה חיובית של ממשות ושל קרבת האובייקט שלהן״. אך הן מוגבלות להבטחת הקיום ולקרבה המוחשית בלבד, ואינן מעניקות כל ידע על צורתו או על טיבו. כמו עבודותיה של זועבי, הן אינן מציעות כל הבטחה לייצוג.

בעוד שמרגלית ממסגרת את עבודתה של זועבי כמאבק על נראות, זועבי מתייחסת לנראות שמעבר לייצוג, לגבולותיו של הייצוג כפי שזועבי מציבה אותם.  רוחות הרפאים שלה אינן מבקשות להיראות בבהירות; הן מורגשות בטעות. בנוף שבו הכוח הכתיב מה עשוי להופיע ומה חייב להיוותר קבור, זועבי מתמסרת למה ששורד בכל זאת, אך מסרב להתייצב לכדי משמעות.

הדגשתה של מרגלית את נראות העקבה מרמזת לדימוי מראה ערפדי יותר: כזה שבו ייצוג המוות והעקירה, ולא מחיקתם, נעשה מוסדי. אוסף ״נכסי הנפקדים״ של הספרייה הלאומית או קברים צבאיים של פלסטינים המופיעים כמצבות עם מספר וללא שם (״בתי הקברות של המספרים״), אינם היעדר אלא משטרי תצוגה. אם נתמקד בנראות כייצוג, הרי תערוכת Anti-Mapping של מיקי קרצמן במוזיאון תל אביב, שעשתה שימוש בדימויי לוויין כדי לחשוף שרידים של כפרים פלסטיניים שנעקרו מלמעלה, עשויה להשתייך לאותו רצף של סדר ארכיוני, מספור, זיהוי, וריחוק אופטי־צבאי. עבודותיה האימננטיות של זועבי הפוכות בתכלית לעדויות מרוחקות כאלה. היא פועלת מתוך השדה עצמו, בעומקו, בתוככי הסבך.