הצלמת שאכפת לה - "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי"

The Concerned Photographer – "And I was Photographing and Crying, Crying and Photographing"
المصّورة المبالية – "وانا التقطت الصّور وبكيّت، بكيّت وصّورت"

אוצרת: נועה צדקה Noa Sadka

משתתפות:
פרידה מאיר- יעקובסון, עליזה הולץ, לו לנדאוור, אנה ריבקין-בריק, חוה סלומון, בטינה אופנהיימר,
בהירה עדן, נעמי צור, יעל רוזן, רונית שני .

פתיחה חגיגית: יום רביעי, ה- 28.1.20 שעה 18:30
שעות פתיחת הגלריה 09:00 – 17:00
תאריך נעילת תערוכה 6.2.20

התערוכה תוצג בגלרית המחלקה לצילום, בצלאל, קמפוס הר הצופים

לצפייה בהזמנה

איך קרה שאפילו צלמת אחת לא לימדה אותי צילום? מדוע את המילה "ארוטי" שמעתי פעמים רבות מידי סביבי בסיטואציית לימוד והוראת הצילום? ומדוע מילה זו אינה בכלל נוכחת בלקסיקון מילותיי? מדוע הרגשתי מובכת להציג צילום של החלפת חיתול או צילומים בהם אני מניקה במוזיאון תל אביב? מדוע נתנו לי להבין כי מזגי  האמנותי טוב לו שיתעדן טיפה ויחבור לתצוגות סולידיות יותר? מדוע ביקשו מעבודתי לצאת מ"סובייקטיביות היֶתֶר" ל"אוניברסלי"? איך קרה שאף פעם לא ראיתי את שני ה"מישורים" שהצילום פועל בהם?  מדוע חזקה בי אלרגיה לשפה דיכוטומית? מדוע איני חושבת "שהמטוס מייצג את הזכרי"  ו"השדה מייצג את הנקבי"? מדוע על צלמים לא נוהגים לומר כי הינם "רווקים", "ללא משפחה" ונפטרו "עריריים"? מדוע אמנות ושיחה פמיניסטית כל כך נבהלה כאן, בקושי חיה והתפוגגה במהרה? מדוע אמרו לי ש"אמנות נשים" זה גטו, וגדר, וקטגוריה מופרכת?  מדוע נתנו לי להבין כי תשומת לב לאבחונים מגדריים היא דלת מְצֵרָה לשבלונות והגדרות מהותניות דוֹגמתיות חונקות, ו"הוא" אומר ומדבב "אותי" דווקא די טוב? מדוע אמרו לי כי אפשר להיות מודל אנדרוגיני מול יצירה ונפש יכולה להיות נטולת מין וג'נדר?  מדוע סברו אוטומטית ש"היא" שהוגדרה כ"אחרת" תהייה רגישה יותר ל"אחר"?  מדוע האופציה של צילום הומניסטי ולב רחב מוצתה מהר מדי כאן? מדוע השליכה הצלמת לו לנדאוור את כל תשליליה לפח ואמרה כי דבר לא שרד?
ספרי "האמת הפוטוגרפית  אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום" (רסלינג 2019) גרם לי להבין עד כמה חשיפת סיטואציית ההוראה בבצלאל, מאפשרת ראיית מבט היסטורי פנים–דיסציפלינארי מהותי וקונקרטי, ועד כמה סיטואציית ההוראה מעודדת או מחלישה סוג מסוים של צילום. איך צילום נלמד? איך צילום נתפס? איזה צילום מצולם? איזה צילום נראה? איזה צילום יוצג הלאה עם מדבקת מחיר? ואיזה צילום יורחק? ימצא עצמו בשוק הפשפשים במזוודה או באיזה פינה בבוידעם? שדות מבטי הפנייה הצילומיים (ה"מה לצלם") כרוכים בתוך השדות הפדגוגיים ורתוכים במוזיאליים וזה מזין, לכוד ובולע אחד את השני בתוכו לתוכו.
התערוכה הצלמת שאכפת לה - "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי" מציגה תמונת מצב-מחקר ראשונית בדבר עבודתן הצילומית של 10 צלמות שעבדו ופעלו כאן משנות ה-30 עד סוף שנות ה-70, היא משרטטת תחילתו של קו וקשר בין פרידה מאיר- יעקובסון שנולדה ברובע שונברג בברלין בסוף המאה ה- 19, לרונית שני שנולדה בחיפה בתחילת שנות ה-50. מביניהן הצלמות נעמי צור, יעל רוזן ורונית שני פעילות ומצלמות עד היום, אך התרכזתי בחשיפת שנות פעילותן הראשונות כצלמות.
מציגות כאן:
צלמת שנאלצה לעזוב מקום הולדתה, בגרותה, עבודתה, התפרנסותה, לתחנת  ביניים בדנמרק, משם לתל אביב בתחילת שנות ה-30, מצוידת במצלמת "בוקס" מחכה למיטלטלי המשפחה בליפט שנמצא בנמל יפו, מצלמת באופן חופשי ומפעים ממש צילום סנפשוֹט של האנושי הנמצא מולה, בסקרנות ואמפתיה (פרידה מאיר-יעקובסון)

צלמת שאמרה על עצמה כי "אף פעם לא הייתה אגו" וביקשה ל"צלם אנשים כמו שהם", וחדר החושך שלה שכן בתוך הסטודיו שהיה דירתה, שהייתה חדר
כביסה שהוסב למגורים, וגליל נייר טואלט נמצא בדרך לשירותים ליד מכונת הגדלה, לצד מטבחון, מגדל, קערה וכימיקלים נחוצים לעבודה (עליזה הולץ).

צלמת שצילמה והציגה תצלום ראש חתול ונשאלה בהשתוממות: אבל..."מדוע אין טרבלינקה? מדוע אין מיידנק? ואיפה תגובה על דברים אקטואליים הקורים בארץ"? (לו לנדאוור).
צלמת שטיפסה על הקילמאנג'רו, חיה חודשים רבים בערבות לפלנד, ומאמר עליה נפתח במשפט, כי גם אחרי 40 שנות עבודה "אינה בטוחה בעצמה" ו"אינה יודעת מניעיה שלה עצמה", ואחרי ביקור בבית יתומים בקוריאה ארץ האימה, מספרת כי היא "מצלמת ובוכה, בוכה ומצלמת" (אנה ריבקין-בריק).
צלמת שמתוך מטבח והכנת ריבה צילמה צילום מופשט, ומתוך היקסמות התאדות המים הנוצרים מהחום, טיפת מים קרתה, נהייתה זכוכית מגדלת, הונחה על טקסט והמילה Love  השתקפה בתוך טיפה (חוה סלומון).
צלמת שבתוך מהלך חייה כמהגרת ופליטה ובתוך תקופות טיפוליות-סיעודיות באימה שחלתה, בבעלה שנפל למשכב ועבודתה במחלקת העין בבית חולים הדסה, הקדישה זמנה הפנוי המועט להתנסות בציורים פוטוגראפיים, פוטוגרמות, פוטומוטאז'ים, ושלל טכניקות מכניות, כימיות ואופטיות מרהיבות (בטינה אופנהיימר).

צלמת שצילמה דמות עצמה משתקפת בחלון חדר אורחים בביתה, ודמות צילה מוטל על אדמת חצץ בדרך לעבודתה כמורה לצילום, ידעה לצלם את הכוכבים וגרמי השמיים, והתנסתה באפקטים ושיטות שונות ומגוונות של פיתוח, חשיפה, הדפסה וגדלי פורמט (בהירה עדן).   

צלמת שמפגשה הראשון עם הצילום החל בגיל העשרה, בזמן סיבובי צילום בשדה עם כיתת תלמידות לצד צלם-מורה שאת פסיעותיו אמד ושקל מחשש רמיסה על כל יצור חי, וצילום "מציאות" ו"מול עיניים קרוב וממש" נסמך בפשטות לכל המשך דרכה כצלמת לקמאי, לסוד ולאגדה (נעמי צור).

צלמת שצילום הרחוב הראשון שלה את הקרביים תופס בחוזקו של המפגש האנושי שהתאפשר, ובהמשך בעבודתה הצילומית-מגזינית המצולמים.ות נמצאים.ות מולה בטוב ובנינוחות  (יעל רוזן).
 
צלמת שמבקשת ל"צלם הכי פשוט שאפשר, כאילו אין לה דעה, כאילו לא הייתה", יוצאת, הולכת ברחוב, לפעמים במשך שעות רבות לצורך צילום, מסתכלת, מחפשת, ולפעמים זה יכול להיות פשוט בדרך להביא לחם טרי או בדרך לחוג התעמלות. תוהה בליבה אם אין זאת בעצם גניבה, משהו מפוקפק, לקיחה של "משהו" בלי רשות (רונית שני).

אני כן חושבת שאמנות הצילום קְשוּרַת ג'נדר וג'נדר קְשוּר פסיכולוגיה, קְשוּר תודעה, וטוב לאמנות שתהיה קְשׁוּרָה, וטוב לאמנות שתהיה לפותה ונאחזת באיזה "אני" המכיל ורואה, סופג, מגיב, מפנים, אוכל, מעכל, מוציא, ואיך אפשר להיות מודל אנדרוגיני סטרילי מול עולם, ומדוע להיות מודל אנדרוגיני סטרילי מול עולם?  אין טובה סטריליות באמנות.

התערוכה הצלמת שאכפת לה - "ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי" הוצגה לראשונה כחלק מתערוכת חלוצות הצילום  ביוזמת ובמסגרת פסטיבל הצילום ה – 7 של  PHOTO IS:RAEL , בתל אביב, 2019, לצד תערוכת דיוקן עצמה באצירת גיא רז שאגדה לראשונה את פועלן של הצלמות שפעלו בארץ בשנים 1850 – 1978 והציגה ביוגרפיות קצרות של 66 צלמות לצד דיוקנן העצמי.