הרלוונטיות של אמנות העבר והצורך בלימוד שלה ובשימור שלה

בקיץ 2020 עלתה ברחבי ארצות הברית קריאה לסילוק פסליהם של גיבורי העבר האמריקני, שהמעשים שלהם, שבגינם הם זכו לתהילה ולכך שאנדרטות לזכרם יוצבו בכיכרות הערים, אינם עולים בקנה אחד עם תפיסות העולם העכשוויות. נראה שמעטים יחלקו על כך שהגנרל רוברט לי (Robert Lee) וחבר מרעיו, שהיו שותפים להנהגת צבא הקונפדרציה בעת מלחמת האזרחים (1861-1865), לא היו צדיקים גדולים ומעשיהם ראויים לגינוי. הזעם הציבורי, שתפס תאוצה במסגרת קריאות "Black Lives Matter" והתנגדות כוללת לערכי אג'נדת "העליונות הלבנה" (White Supremacy) גם הוא לגמרי מובן ולגמרי במקומו.

בריצ'מונד (וירג'יניה), למשל, ביקשו המוני מוחים לסלק את פסלו של סטוארט (JEB Stuart), מאנשיו של לי, לא לפני שהתעמרו בו וכיסו אותו בשלל כתובות גרפיטי. כיכר העיר נותרה ריקה. עשרות פסלים נוספים של מי שנתפסים כסמלי הקונפדרציה, העבדות, הסגרגציה והגזענות הושחתו ו/או הורדו בבושת פנים מהפדסטל וסולקו למקום בלתי ידוע. כך גם באנגליה, בבלגיה, בהולנד ובדרום אפריקה. פסלו של חבר הפרלמנט הבריטי ואיש העסקים המכובד אדוארד קולסטון (Edward Colston), למשל, הופל והושלך על ידי-מוחים לנמל של בריסטול (אנגליה). במקומו הוצב פסל של מוחָה צעירה. יש לציין, שמה שגרם לפעולת הנקמה היה העובדה שלצד עיסוקיו המוזכרים לעיל, סחר הג'נטלמן קולסטון בבני אדם למטרות עבדות. בחלק מן המקרים הרשויות נתנו את אישורן ואף ביצעו את המהלך, ובחלק מהם מדובר בפעילויות אנרכיסטיות ובלתי חוקיות בעליל.

תמונה

סילוק פסלו של סטוארט (JEB Stuart) בריצ'מונד, וירג'יניה

צרה היריעה מלדון במופעים שונים של איקונוקלזם (השחתת "איקונות" ושאר דימויים ומונומנטים בשם האל והאמונה הדתית), damnatio memoriae ("הכחדת הזיכרון", ככלל, של אדם), adbusting ("כיסוח או שיבוש פרסומות"), Persona non grata ("אישיות בלתי רצויה"), "יימח שמו וזכרו" או סתם "צנזורה". אבל אולי נכון להזכיר כאן את הטליבאן ואת דאע"ש ואת צבא ארצות הברית, שנקטו כולם באותה פרקטיקה של הרס העבר, מתוך כוונה למחותו מהזיכרון.

בשנת 2001 אנשי הטליבן הרסו עד היסוד את שני פסלי הבודהה בעמק במיאן (אפגניסטן) בגין היותם "לא אסלאמיים". בשנת 2015 אנשי המדינה האסלאמית (דעא"ש) השמידו פסלים ומבנים בתדמור, היא פלמירה (סוריה). ובין לבין (בשנת 2003) האמריקנים הפילו ו/או פוצצו את פסליו של סדאם חוסיין בבגדד. בכל המקרים עצם פעולת ההשמדה ביקשה לסמן את קץ העריצות (הדתית, התרבותית, הפוליטית וכו') ואת תחילת הגאולה, יהא טיבה אשר יהא. אז איך זה שהרס אחד מזעזע אותנו והרס אחר נראה לנו לגיטימי? האם הזכות להרוס ניתנה רק לצודקים? ומי הם הצודקים?

תמונה

(הריסת פסלי הבודהה בעמק במיאן (אפגניסטן)

השאלה העולה מן הדוגמאות הללו אינה נוגעת בקדושתה (האמתית או המזויפת) של יצירת האמנות, אלא בקדושתו של השיח – שיח שמבוסס, בין היתר, על הכרה בכך שדברים קרו. ואם לא נזכור גם את אלו הרעים לא נוכל להתמודד איתם, להנחיל אותם כלקח לדורות הבאים ולחשב מסלול מחדש. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, כמאמר הקלישאה, אבל אפשר וצריך ללמוד ממנה. קריאה ביקורתית עוברת דרך לימוד ההיסטוריה וגיבוש יכולת לשיח תיאורטי. ביקורת היא הנדבך האחרון בשרשרת ההיסטוריה-תיאוריה-ביקורת (HTC – History, Theory and Criticism), ואין לה זכות קיום בלא הרגליים הללו. ידע הוא כוח והשכחה יזומה (על ידי מחיקה או סילוף של העובדות וסילוק או השחתה של יצירות) אינה המזור לטיפול בפצע. שיח אמיתי ואפקטיבי, המאפשר הפנמה ועריכת תיקון, מחייב היכרות עם העבר, כולל עם החלקים הלא-נעימים שממנו הוא מורכב, עם המורשת החזותית והחומרית שאולי אינה מתאימה לתפיסת עולמנו ועם הקישור שלה למי שאיננו נמנים עם אוהביו. 

תמונה

הפלת פסלו של סדאם חוסיין בבגדד

אגב, מיד לאחר הפלת פסלו של סוחר העבדים קולסטון והשלכתו למים, הציע באנקסי (Banksy) (שזהותו אמנם אינה ידועה אבל רבים סבורים שהוא עצמו איש בריסטול) להשיב את הפסל למקומו, לכרוך סביבו חבלים ולהקיפו בפסלים המתעדים את מעשה ההפלה. מדובר בהצעה שקוראת לחשיבה על אודות זיכרון רב-רבדי ועל האופציה לבחון את העבר ולבצע תיקון מתוך הַיְשָרַת מבט תמידית אליו ולא על-ידי מחיקתו. אפשר שהַשכָחה מובילה לשיכחה, לא פחות משזיכרון נזקק מעת לעת לתזכורת.
קראו עוד עוד על הצעתו של באנקסי

נ.ב. 
משהו נוסף קרה מאז ששורות אלו נכתבו. בשבת, ה-10 ביולי 2021, הסירה עיריית שרלוטסוויל (וירג'יניה) את פסליהם של רוברט לי שנזכר לעיל ושל תומס "סטונוול" ג'קסון (Thomas “Stonewall” Jackson), גם הוא מאנשי הקונפדרציה. נכון לעכשיו ״הפסלים יועברו לאחסון במקום מאובטח, עד שמועצת העיר תקבל החלטה סופית בנוגע לעתידם״ (הארץ, 10 ביולי 2021). פרט מעניין לא פחות נוגע בכך שהוחלט להותיר את האדנים שעליהם הוצבו הפסלים על כנם. סביר להניח, שמתישהו גם הם יוסרו. אבל גם זו תזכורת, ויש בה, לטעמי ולהבנתי, משהו אפקטיבי במיוחד – טורד מנוחה, מעורר שאלות ומחייב דיון. ״מה שהיה הוא [לא] שיהיה״. אבל הוא היה. ואת זה אסור לשכוח.

ד"ר נעמי מאירי-דן
היסטוריונית אמנות וחוקרת תרבותית חזותית
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית