קרנף או טווס? איזה צבע היה לדינוזאורים?

לפני מעט יותר משמונים שנה הופיעו לראשונה על האקרנים דמויות צבעוניות של דינוזאורים. היה זה בסרטו המצויר המהפכני של וולט דיסני, ׳פנטזיה׳ (1940). לאורך קטע ארוך למדי המלווה את יצירתו של איגור סטרבינסקי, ׳פולחן האביב׳, הופיעו על המסך עשרות מינים של דינוזאורים, כשהם צועדים בדרכם אל ההכחדה.

הדינוזאורים של דיסני היו מונוכרומטיים: אפורים, ירקרקים או חומים, לעיתים בעלי גחון מעט בהיר יותר. למרות שמדובר בסרט ״דיסני״ מצויר, ביקשו אנשי ההפקה להתבסס על מידע מדעי עדכני בכל הנוגע למראה, לצבע ולמאפייני התנועה של הדינוזאורים. כך למעשה מציג הסרט את תפישת העולם המדעית של התקופה, לפחות באשר לצבעם של היצורים הנכחדים הללו.

אז מה אנחנו יודעים על מה היה צבעם של הדינוזאורים?

פיגמנטים של בעלי חיים הם תרכובות אורגניות שאינן שורדות במהלך תהליכי ההתאבנות. ועל כן, למרות המידע הרב שניתן לקבל ממאובנים באשר למבנהו של בעל החיים הנכחד, מאפייני התנועה שלו ואף התזונה, צבעו היה – ונותר – מושא לספקולציות.

ראשוני חוקרי הדינוזאורים, שפעלו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, סברו שבבואנו לשער מה היה צבעם של הדינוזאורים מן הראוי לעשות הקבלה ביניהם לבין חיות יבשתיות גדולות ממדים בנות זמננו, דוגמת פיל, קרנף והיפופוטם. כל אלו הם יונקים בעלי עור עבה, קרחים כמעט לחלוטין ומונוכרומטיים. וכך, נשטף העולם באינספור דינוזאורים אפורים, שחרחרים וחומים, בין שהיה מדובר בשחזורים תלת ממדיים שהוצבו במוזיאוני טבע ובפארקי שעשועים ובין שהיה מדובר בייצוגים דו-ממדיים שעיטרו את קירות המוזיאונים, באיורים שלהם ששובצו במגזינים או בהנפשות שלהם שכיכבו בסרטי קולנוע למיניהם. למשל, חברת הדלק האמריקאית סינקלייר (Sinclair) שילבה ברונטוזאורוס (Brontosaurus) בלוגו שלה כבר בשנת 1933 והייתה לחברה המסחרית הראשונה שעשתה שימוש בדינוזאור למטרות שיווקיות (תמונה 2). והוא דווקא לא היה אפור, שחרחר או חום. הירוק שלו הלם – הפלא ופלא – את צבע הלוגו המפורסם של החברה.

שנות השמונים של המאה העשרים הביאו עמן רוח חדשה ורעננה בחקר הדינוזאורים, כזו שהביאה לניפוצן של פרדיגמות ארוכות שנים: הדינוזאורים, בניגוד למה שסברו עד אז, לא היו מטומטמים, אלא יצורים בעלי יכולת תכנון ששמרו על צאצאיהם, צדו בחבורות או נדדו בהנחיית מנהיג (או מנהיגה). הדינוזאורים לא היו כבדים, מגושמים ומוגבלי תנועה, חלקם הגדול היו יצורים זריזים, מהירים ובעלי כושר תמרון (ציידים כבר אמרנו?). הדינוזאורים, הזכירו החוקרים הצעירים של שנות השמונים, היו בכלל זוחלים ולא יונקים, ועל כן ההסתמכות על צבעוניותם של פילים וקרנפים לא הייתה רלוונטית מלכתחילה. סביר יותר להניח, טענו, שצבע עורם היה מגוון, שלא לדבר על היכולת שלהם לשנות את צבעם, יכולת שאותה אנחנו מכירים אצל מיני זוחלים רבים דוגמת זיקיות, לטאות וחרדונים בעונת הייחום. כלומר, הגיע הזמן להיות נועזים יותר בשחזור צבעם של  הדינוזאורים. מגמה זו הביאה לשחזורים מחודשים וצבעוניים למדי, לעיתים פסיכודאליים, של הדינוזאורים האפורים מראשית המאה.

בעשרים וחמש השנים האחרונות התמונה מקבלת תפנית נוספת. רבים מן הדינוזאורים, כך גילו המדענים, היו קרובים יותר לעופות מאשר לזוחלים, וחלקם אף היו מכוסים בנוצות, צבעוניות לבטח. וכך, המחקרים בני זמננו מתארים את העולם בו חיו הדינוזאורים כצבעוני ביותר (תמונה 3). לשלל צבעיהם של אלו ושל הציפורים למיניהם יש להוסיף את שפע הפרחים שנוספו לו, לעולם, למן תקופת היורה.

על דינוזאורים צבעוניים מכוסי נוצות, ראו גם:

https://www.sciencefocus.com/nature/dinosaurs-now-in-colour/

כתב: ד"ר שמוליק מאירי, מרצה בתכנית הב.א. בתרבות חזותית וחומרית.