צומת ומחאה

פורסם ב
29.8.21

צומת הוא א-מקום (non-place), מרחב סואן ולא אינטימי. בחיי היומיום, הוא מרחב בעל משמעות פונקציונלית בלבד, של תעבורה. בשנה האחרונה נוצר פוקוס ציבורי על הצמתים שכן הם היוו מקום לתנועת מחאה עממית עיקשת, שנוצרה כדי למחות על התנוונותה והשחתתה של המערכת הפוליטית בישראל. במהלך תנועת המחאה, הצמתים עברו תהליך של התהוות (becoming) ממרחב פונקציונלי, למקום בעל תוכן ומשמעות. המחאה החלה בשל הגבלת התנועה עד קילומטר מן הבית בימי הקורונה והתקיימה במשך כ-46 שבועות. ההפגנות בצמתים הגיעו אחרי הפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, והתקיימו במקביל להפגנות מול בית ראש הממשלה. בתקופת מגבלות התנועה, כאשר לא היה בית להפגין מולו, הפכו הצמתים למקום בעל משמעות, לבית, מסוג אחר.

 

ניתן להסביר את מה שהתרחש בצמתים באמצעות שני מושגים. הראשון הוא ׳מרחב אוטונומי ארעי׳, או TAZ (Temporary Autonomous Zone), כפי שמתאר חכים ביי. מהו TAZ? כל מקום יכול להיות TAZ. זוהי למעשה טקטיקת מחאה, כנגד כל ממסד של מנגנוני הכוח השולטים. מרחב המופיע ולאחר מכן מתפוגג, רק על מנת להופיע שוב במועד אחר. הצומת הפך בכל פעם מחדש ממרחב פונקציונלי למקום של חוויה משמעותית, למקום לביטוי אישי, פוליטי, חברתי ויצירתי. המושג הנוסף באמצעותו ניתן להתייחס למרחבי המחאה בצמתים הוא ״מרחב של הופעה״ (space of Appearance), מושג מתוך החשיבה של חנה ארנדט. זהו מרחב אשר בו ריבוי של בני אדם שונים נפגשים, ופועלים יחד לשינוי פוליטי. כמו ה-TAZ, גם ׳מרחב ההופעה׳ הוא ארעי. הוא מתהווה כשהאנשים נפגשים, ומתפוגג כשהם הולכים לדרכם. הידיעה שכאשר יגיעו אליו, יהפוך הצומת כבמעטה קסם למרחב של הופעה שבו נפגשים ופועלים יחד לשינוי פוליטי, העניקה לאנשים את הכוח להמשיך.  

צומת אחד כזה הוא הצומת של דרך נמיר ורחוב איינשטיין שנמצא ברמת אביב, שכונה צפונית של תל אביב. צומת זה מעניין במיוחד כיוון שרמת אביב היא אייקון, מותג של אליטיזם ישראלי — אשכנזי, ליברלי וחילוני. המוסיקה המתנגנת בהפגנות יכולה להעיד – שירי רוק ישראליים של ׳פעם׳: אריק איינשטיין, גידי גוב וכוורת. חלק ניכר מתושבי השכונה הם מה שמכונה ׳אחוסלים׳ (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים ולאומיים), התופסים עצמם חלק ממה שנחשב לסדר הנכון והיציב. רבים מהם מתגעגעים אל ״ישראל הישנה והטובה״, רואים את השכונה כמודל של העולם אליו הם רוצים לגדל את ילדיהם. אולם, שנים רבות הם חיים בעיוורון מובנה - להיסטוריה של האדמה עליה הם חיים (שרידי הכפר שיח מואניס, שתושביו נמלטו על נפשם ב-1948), לפערים החברתיים-אתניים העמוקים שלדידם נוכחים רק מחוץ לשכונה, לפריווילגיות שנולדו לתוכן. דווקא כשהסדק האידיאולוגי שנפער בינם ובין המדינה התרחב, נוצר בתוכו מקום לביטוי אישי, פוליטי, חברתי ויצירתי. עבור חלקם היציאה ׳החוצה׳ והעמידה החשופה בצומת הייתה הפעם הראשונה בה יצאו מתוך אזור הנוחות המוגן, ואף זכו לקללות ולתנועות מגונות מרכבים עוברים. 

 

הצומת הפיזי הפך להיות צומת אנושי, אשר אנשי רמת אביב יצאו אליו ונפגשו באחרים.  הקהילה אשר בראשיתה הייתה הומוגנית, הפכה עם הזמן ליותר הטרוגנית. ככל שהמחאה נמשכה, נוצרו יותר מפגשים עם כאלו שאינם ״אנחנו״, הן מתוך עימות עם קריאות ומחוות של עוברים בצומת, והן כאשר הצטרפו למפגינים גם אנשי ליכוד וישראל ביתנו. אל בני החמישים והשישים שהתחילו הצטרפו צעירים יותר, בגילאי 30 ו-40 וילדיהם. הקהילה החדשה שנוצרה בצומת נוצרה בעידן של שחיקת הקהילה - בשל תהליכי הריסה ובנייה מואצים, בשל התפתחויות טכנולוגיות ובשל הריחוק החברתי של תקופת הקורונה. אנשי המחאה לא רק מחו נגד השלטון אלא גם מימשו את הזכות שלהם לעיר - הזכות לבוא לידי ביטוי פוליטי במרחב העירוני במילים, בדגלים ובאמצעים יצירתיים מרובים. הצומת הפך למרחב שייחרט בזיכרון ויופיע שוב, מרחב לפעולת התנגדות יצירתית ומרובת פנים.  

 

ד״ר ליאת סאבין בן שושן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

איקון פייסבוק
אינסטגרם איקון