רגע לפני שהאבק מכסה את החדש: מה מקומי במקומי?

בסדרת תצלומים של אריק פרייס (בצלאל, תשפ"ג) שעבד איתם בתהליך הכנה לתערוכת הגמר שלו, מתועדים מבני מגורים. בכמה מהתצלומים נראות סמטאות צרות ובהן פתחי בתים נמוכי קומה, במקצתם נשקפים מגדלי מגורים חדשים ברקע הבתים הנמוכים, ובתצלומים אחדים ישנם רק מגדלים חדשים או שיכונים או וילות פרטיות בשלבי בנייה אחרונים. למעט דמות חולפת באחד התצלומים אין בעבודות בני אדם, ולמרות זאת אפשר להניח שהם שם בפנים, מאחורי הגדרות, הדלתות, החלונות והקירות. 
אם נשתהה דקות אחדות מול כל אחד מהתצלומים נוכל לדמיין איך נראים האנשים הנעדרים מהפריים ואיך נראים הבתים שלהם. את המתח המתועד בתצלומים בין הסמטאות הצרות לבין המגדלים שברקע נוכל לדמיין כמתקיים גם בין התושבים שזה עשרות שנים גרים בבתים ישנים ומתפוררים לבין התושבים ששיפרו את מגוריהם או עברו מעיר אחרת אל המגדלים החדשים.

במקרה זה, הסדרה צולמה בעיר באר שבע. בעיני המתבוננת, סדרת התצלומים של פרייס הייתה עשויה לתעד ערים אחרות באזור הנגב כגון שדרות, ירוחם, אופקים, נתיבות או דימונה, ולספר את אותו הסיפור במדויק. אם נמחק את נוף המדבר שמופיע לרגע בכמה מהתצלומים נוכל לדמיין שזו כמעט כל עיר בישראל: הסמטאות הצרות יכלו להיות מצולמות בשכונת הארגזים או בשכונת התקווה בתל אביב, תמונת השיכון וגן המשחקים הנטוש יכלו להיות מצולמים בחיפה, ורק האבן הירושלמית מייחדת את עיר הבירה ממקומות אחרים. 

מקומות רבים כל כך נראים אותו הדבר. בעצם, מה הופך מקום למקומי?

אני חושבת על העיר באר שבע, שמתועדת בתצלומים, ומנסה להבין מדוע מעולם לא הרגשתי בה מקומית. כמי שגרה בעיר עשר שנים, הייתי בה כאחד מאותם מגדלי מגורים חדשים,  בולטת בהיותי "חדשה", עדיין לא מצופה בשכבות אבק, לא צברתי מספיק סדקים. אף על פי שעברתי אליה לאחר סיום הלימודים האקדמיים שלי, כמעט כל אדם זר שנתקלתי בו היה שואל: "סטודנטית, נכון?" ובקרב אלו שידעו שאני לא סטודנטית, השאלה הייתה מתחלפת: "את לא מפה במקור, נכון?"

דרכים לזהות בבאר שבע מי מקומי ומי לא: המקומיים אוכלים אצל נתן; אלו שלא מחפשים את "הבית התימני". המקומיים נוסעים בשדרות הנשיאים; אלו שלא נוסעים בשדרות רגר, השם שניתן לשדרות הנשיאים ב-1997 לאחר פטירת יצחק רגר, שהיה ראש העירייה. המקומיים יקראו לעיר העתיקה "העיר", כי לא משנה בני כמה הם, צרוב להם בדי-אן-איי זיכרון קולקטיבי של האזור כמרכז כלכלי ותרבותי. זה ה"דאונטאון" שלהם, יהא מצבו אשר יהא; אלו שאינם מקומיים מכנים את  העיר העתיקה: "העתיקה". הם מכירים אותה אחרי שנזנחה, חדלה מלהיות המרכז הכלכלי והתרבותי, ונתונה בעיצומו של תהליך מתמשך להחיותה ולמתג אותה מחדש.

שני שמות שונים לאותו המקום, שטומנים בתוכם מתח רב כל כך. כמו תצלום אחד שמופיעים בו שני סוגי בנייה. השיכון שנבנה בשנות ה-50 על פי התפיסה המודרניסטית וברוח הסגנון הבין-לאומי למען האדם או המשפחה האוניברסליים – והמגדל החדש של התקופה הניאו-ליברלית.

אבל זה לא באמת סיפור מקומי וגם לא סיפור ייחודי למבנה השיכון בשכונות של באר שבע מול המגדל החדש במרכזן והווילה בפאתיהן.  מתח דומה ישנו גם בין מבני הקיבוץ האחידים לבין הווילות שנבנות בהרחבות בקיבוצים ובין בתי הסוכנות עם הגג האדום וקירות השפריץ במושבות לבין המגדלים שמזדקרים בהן. בכל המקומות האלה המבנים, כמייצגים את היושבים בתוכם, ניצבים זה מול זה וכמו שואלים – של מי המקום הזה? של אלו שנטועים כאן עשרות שנים, שכמו ותק בצבא, כל סדק ושבר בהם מייצג בגאון את הטוב, הקושי, גאוות המקום ומורת הרוח שצברו, או של אלו שהגיעו לא מזמן ומבקשים לטעת במקום שורשים חדשים?

כאשר גרתי בבאר שבע, בכל פעם שנסעתי לבקר את ההורים שלי בפרדס חנה הייתי חוזרת להיות מקומית. אף שלא גרתי בה מאז סיימתי את התיכון, הרגשתי בעלוּת עליה. בעלוּת מתוקף העובדה שנולדתי בה, בעקבות אבא שלי שנולד בה גם הוא. מתוקף העובדה שסבא וסבתא שלי חיו בה מאז הגיעם לארץ. הרגשתי מקומית בפרדס חנה, כי כל הילדות שלי הייתי פעילה בשבט הצופים שבו היו פעילים אלפי תושבים במאה שנות קיומו, כי למדתי בתיכון החקלאי של פרדס חנה עוד לפני שהאורווה שלו הפכה לבית קפה והרפת למסעדה תאילנדית. הרגשתי מקומית כי אני יודעת שלמרכז המסחרי קוראים "המושבה" וזה הכינוי הנכון. כי כמו כינוי "העיר" לעיר העתיקה בבאר שבע בפי הבאר-שבעים המקומיים, העניין הוא לא המובן המילוני של הכינוי אלא הזיכרון הקולקטיבי שהוא מבטא בהתייחסות למקום. 

אני כותבת את הטקסט הזה בזמן שאני יושבת על המרפסת של קמפוס בצלאל החדש במגרש הרוסים, בלב ירושלים, ומולי נשקף נוף פנורמי של העיר. אלפי מבנים בנוף ניצבים זה מול זה וכמו שואלים: של מי המקום?

בשנת 1983 טבע בנדיקט אנדרסון את המושג "קהילה מדומיינת", המתאר קבוצות אנשים גדולות המאוחדות סביב רעיון מלכד אשר גורם להן לפעול כקהילה, אף שבפועל אין בהכרח קשר ודמיון בין הפרטים המרכיבים אותן. תודעת הקהילה כה חזקה בקבוצות אלו, עד כי יש בכוחה להוציא את אנשיהן למלחמה בשדות קרב רחוקים ולמות למענן, כאילו היה מדובר בהגנה על משפחתם ועל ביתם הפרטי. לטענתו, לאום ומדינת לאום הם דוגמאות בנות ימינו לקהילות מדומיינות, שבמהלך ההיסטוריה החליפו קהילות מדומיינות אחרות כגון קהילות המאמינים הגדולות של הנצרות, האסלאם והבודהיזם.

הצורך בקהילה מדומיינת הוא אפוא חזק כל כך, שאנחנו נאחזים בו גם ברמת היישוב, השכונה, הבניין. אנחנו יוצאים למלחמות למען הקהילה המדומיינת שלנו גם בגן המשחקים ובמרכז המסחרי. נלחמים על הצביון של המרחב – ותיקים מול חדשים. לפי גישה זו, תחושת המקומיות בעיר היא הגרסה המוקטנת של הלאומיות.

בקיץ האחרון, אחרי כמעט עשרים שנה, חזרתי לגור בפרדס חנה, ועכשיו אני מרגישה בה זרה. אני כועסת על בית הקפה שפועל במקום שבו הייתה פעם האורווה של התיכון שלי, אני שונאת את הקבלן שהקים בניין רב-קומות מצופה שיש שחור במקום שבו היה פעם האופטומטריסט. אם המקומיים היו יוצאים למלחמה נגד הפולשים, הייתי מצטרפת.

אני מקווה שבבאר שבע איש לא כעס עליי מאותה הסיבה.

כחלק מחניכת הבניין החדש של האקדמיה לאמנות בצלאל נשנתה הסיסמה: "חוזרים למרכז העיר", כמו נועדה לבקש פטור מקשיי ההגירה, מהעין הבוחנת בחשדנות של אלו שהיו כאן קודם לכן, מהרצון הנואש לעטות כבר שכבת אבק כדי להיטמע בין כל השאר. כאשר את "חוזרת למקום", את מאמינה ששכבת האבק כבר דבקה בך.

זיוה שטרנהל, בביקורת שכתבה בהארץ (מאי 2023) על מבנה הקמפוס החדש של בצלאל, טוענת שסגנונו ותכנונו מנוגדים למקום ואינם מתייחסים אליו. "עצם העובדה שאת הבניין ניתן היה להקים כמעט בכל עיר מודרנית בעולם, היא בדיוק הבעיה בהקמתו בלב ליבה של ירושלים", כתבה. את הבניין תכננו האדריכלים היפנים קיוויו סג'ימה וריו נישואווה ממשרד האדריכלים היפני SANAA. הם בוודאי לא מקומיים, וזה ניכר. הם לא נצרבו מספיק פעמים בשמש המקומית כדי לחשוש ליצור בניין שכולו זכוכית שקופה; הם כנראה לא שהו די במרחבים ציבוריים מקומיים כדי לאטום את הספרייה מרעשי המסדרונות מסביב; הם לא התחנכו על האתוס של האבן הירושלמית וחוקיה. 

כעיר בת אלפי שנים שנכבשה פעם אחר פעם, כמעט כל הבניינים בירושלים היו פעם בולטים בזרותם ולא שייכים למקום. גם כנסיית השילוש הקדוש, שסמוכה לבניין החדש של בצלאל, לא הייתה שייכת למקום כשנבנתה ב-1860. היא עדיין בולטת בנוף, אבל היא חלק מהמקום. היא מקומית כי היא צרובה בזיכרון של מיליוני אנשים שחלפו על פניה וראו בה עובדה מוגמרת. אולי זה הכאב הגדול ביותר של המקומי – הרגע שבו הוא מפסיק להיות חלק מהזיכרון המשותף של המקום. כשם שכואב לאבא שלי שכיום לא כולם זוכרים שאבא שלו היה הנגר הכי טוב במושבה ושאחותו הייתה הכי יפה.

בבנייני השיכונים שתיעד פרייס בבאר שבע מקצת הדיירים שוכנו ולא השתכנו. מישהו החליט בשבילם שזה המקום, והם היו צריכים בכוח ובכאב להפוך להיות מקומיים בו. במגדלים שברקע גרים אנשים שבחרו להשתכן, לא בלי מאמץ. חברה מבאר שבע, שלא נולדה בה, אומרת שהיא מרגישה בה מקומית כי היא מרגישה בה נוח, וזה מה שמשנה. אני לא מרגישה בה מקומית, כי אחרים לא ראו בי כזאת, ובעיניי – זה מה שמשנה.

למילה "מקומי" יש ארבע הגדרות במילון (השייך למקום | שהוא במקום מסוים ולא בכל השטח | בן מקום מסוים / הקשור בְּמָקום), ואולם אני רוצה להציע שאין באמת דבר כזה, "מקומי". יש מקום, ובמקום חולפים עוד ועוד אנשים, בניינים, זיכרונות. והם כולם נאבקים לצבור על עצמם שכבות אבק כדי להיטמע, וכאשר הם כבר מצליחים והסדקים של הזמן מצטברים בהם ונמשכים כמו שורשים, הם מביטים במתח באלו שבאים ובאלו השבים, ובכיוון הרוח שמביא איתו אבק חדש.

מיכל ליפטשר, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות