למה ללמוד צילום? או: הצילום כראי התקופה בין 1977 ל-2023

בשנת 2021 הגעתי להבנה כי בשלה העת לעבור ממצלמת קרופ (Crop) לפול-פריים (Full-frame). הכריעו הרצון לצלם בתנאי חשיכה והשאיפה לאיכות מוגברת. פנטזתי, התייעצתי, השוויתי, קיבצתי את הסכום לתשלום. לבסוף רכשתי מצלמת מירורלס (Mirrorless) של סוני, משלוח עד הבית מ"ארליך" בתל אביב. לא נעים להודות, אך מאז היא שוכבת אצלי בארון כאבן שאין לה הופכין. 

מדוע? עולות בדעתי כמה סברות: ראשית, המצלמה כבדה. בעיקר עדשת הסיגמה עשרים-וארבע-עד-שבעים-מילימטר שלה. כשאני חושבת על זה, עדשה קבועה ללא זום הייתה יכולה לשים קץ לעניין. פשוטה, קלה, וגם זולה בהרבה, עם מפתח צמצם רחב כבונוס (לשם בידוד עצמים וטשטוש עמוק); שנית, המצלמה יקרה – עבור צלמת סמי-חובבת כמוני זו מצלמה יקרה מדי, והמחשבה להסתובב איתה בכל מקום, בארץ, בחו"ל, מלחיצה אותי; שלישית, החשש שאתבקש לצלם באירועים כגון כינוס משפחתי, מסיבת סיום בית ספר או טקס יום העצמאות בקהילת מגוריי שומט לי את החשק לצלם. התנסיתי בסבל מהזן הזה לא פעם ולא חמש פעמים; ורביעית, אולי הסיבה המכריעה מכול: מצלמת הפלאפון מצויה איתי תמיד. היא עליי ממילא, יש בה גם סטילס וגם וידיאו, גם זום לכל מצב – הכול, חוץ מאיכות.

כל אלו סיבות טכניות. האם ישנה גם סיבה מהותית? אולי זו תגובת נגד רפלקסיבית לגודש הדימויים הנשלחים אליי מכל עבר ומאיימים לחנוק את התודעה? אולי תחושת המיאוס עלתה על גדותיה, ועימה החשש להוסיף משלי לנהר הגדול? או שמא זה משהו עמוק יותר? אפשר שאני לא פנויה דַיִּי כדי להשקיע בצילום שעבורי הוא בעל ערך: צילום שאינו לשם התיעוד הפונקציונלי, לא צילום מזכרת או פרסום לעסק, ולא אמצעי להרוויח כמה פרוטות, אלא צילום כמסגרת וככלי להתבוננות רגישה; כלי לתשומת לב למה שאני מוצאת בעולם שבחוץ; אפשרות להשתהות במבט על המבט. 

בכל מקרה, אני מתעכבת על השאלה המתבקשת: בימינו, כאשר לכל יצור בעל ידיים וזוג עיניים ישנם היכולת והמנדט להפיק דימוי, מה הטעם בלימודי צילום לעומקם? מה הערך המוסף של לימודי הצילום? יצאתי לברר זאת מקרוב, בעקבות סוזן סונטאג (Susan Sontag) של שנת 1977 והמחלקה לצילום בבצלאל בשנת 2023. 

"האנושות עודנה משתהה, ללא תקנה, במערת אפלטון, ממשיכה להתרפק מתוך הרגל ישן נושן רק על תמונותיה של האמת", כך נפתח הספר הצילום כראי התקופה שכתבה סונטאג – סופרת, פילוסופית ואקטיביסטית יהודית-אמריקנית. הופעת הצילום במחצית הראשונה של המאה ה-19 טלטלה את עולם האמנות לנצח, ושאלת המימזיס – על אודות היחס בין ייצוג לבין מציאות – שמאז ומעולם ריחפה מעל שדה האמנות, רק החריפה. הצילום, אומרת סונטאג, הפך את היוצרות: המציאות עצמה הפכה לצל, היא ארעית וחולפת אל מול התצלום, המתקיים כ"ממשות חומרית". 

כשחזיתי בעבודת הווידיאו של הדס חי מהמחלקה לצילום, התעוררו בי מחשבות על היחס שבין דימוי למציאות והשינויים שחלו בו. חי סרקה בתלת-ממד פסלי חימר וריהוט עץ שיצר סבהּ הפסל, והעניקה להם חיים בהדמיה מונפשת. לדברי חי, לאורך שנות לימודיה היא חשה צורך "לצאת מהשטחי בצילום, לתת נפח. גם באופן ליטרלי וגם באופן תוכני". מעניין לגלות שלתלת-ממד, כאפיק של צילום, יש היסטוריה. בהקשר זה, סונטאג מזכירה את ההולוגרמה – הקרנת תמונה בלייזר – אך גם את הקאמרה אובסקורה של ראשית ימי הצילום.

אין ספק שבשנים האחרונות התלת-ממד צבר תאוצה. בכלל, המציאות הוכפלה. היא הפכה לצל-צל-צילה של התמונה, לשולית אף יותר, על רקע סחרחרת התצלומים הדיגיטליים, האינטרנט והמדיות החברתיות. בהתאמה, ממשות התמונה הסטטית או הנעה התעצמה פי כמה וכמה, לוכדת את עיני כולם בקסמה, בנגישות רבה מאי-פעם. ברניס אבוט, המצוטטת אצל סונטאג, קראה לצלמים לחדול מריאליזם בצילום. והנה, ב-2023, קשה להבחין: מהו הריאליזם שהצילום מתייחס אליו? המציאות הווירטואלית? המציאות הרבודה? זו שנשקפת מהמסכים? נדמה שזה עידן הפולי-ריאליזם: ריבוי מציאויות מקבילות, על המרקע לא פחות מאשר על הקרקע. צלם או צלמת בני-זמננו נדרשים לטפל בסבך הזה. 

ומדוע לחדול מריאליזם? אותו קול שקרא להיחלץ מן הריאליזם בציור ולעבור למופשט הושמע גם כלפי הצילום כאשר הוא התקבל כדיסציפלינה של האמנות. לדברי סונטאג, עצם הצגת תצלומים במוזיאונים בשנות ה-70 היה ניצחון עבור המודרנה, ששאפה לטשטש את ההבדלים בין אמנות גבוהה לנמוכה. הצילום, בהיותו מדיום זמין לכול (עם המצאת הפולארויד והקודאק), היה מסוגל לזה. זו הייתה קריאה לשוויון, לדמוקרטיזציה של האמנות, כחלק מהביקורת המוסדית. במאמר מוסגר, אציין שסונטאג מזהה אליטיזם בין השורות; התקווה של צלמים שיהיה ניתן להבחין בכל זאת בפערי האיכויות בצילום. בבצלאל קרה מהלך דומה: מיחידת צילום לצורכי תיעוד בתחילת המאה, דרך הקמת חטיבה לצילום בתוך המחלקה לאמנות ועד תחילת שנות ה-80, אז ביסס הצילום את מקומו במסלול ארבע-שנתי במסגרת מחלקה עצמאית. נדרש זמן לדיסציפלינה להצדיק את עצמה כאמנות. 

כיום, ארבעים שנה מאוחר יותר, כאשר ברור לכול שצילום הוא חלק אינטגרלי משדה האמנות, אולי יכול להתרחש מפנה נוסף? בן אלון, המסיים את לימודיו במחלקה לצילום בימים אלו, אומר שאינו יודע "אם ההפרדה בין צילום לאמנות נחוצה היום". אכן, אולי בדומה למהפכות אחרות, תחילה יש צורך לסמן גבולות גזרה, להגדיר טריטוריה, אבל לאחר שהשינוי הושרש ונעשה מובן מאליו, והשוליים נכנסים למרכז, לקאנון, אולי אין עוד צורך בהפרדה. ייתכן שזה חלק מהלך הרוח הכללי כיום, שמתבטא במגמה האינטר-דיסציפלינרית המתעצמת באמנות ובמחקר; ההבנה שהקווים אינם מוחלטים, ותחומים נבדלים זה מזה עשויים להשפיע זה על זה. 

ומה עוד קרה בין 1977 ל-2023? הכול הואץ. פעימות החיים, המקצב, גודש המידע, הדימויים, המשימות. ונוצרות גם הזדמנויות, כגון קבוצה חברתית רוסית ברשת בשם "וְקוֹנְטַאקְטֶה" (VKontakte), המספקת לקטרינה קצן חומרים לפרויקט הגמר שלה. בני עיר הולדתה, מורמנסק, חולקים זה עם זה תמונות של העיר, בגעגעוע לחיים שהיו. קצן כרכה בספר תצלומים מהבית שהיה – מהארכיון ומהאלבום הפרטי שלה – והציבה לצידם תמונות נוף שצילמה בישראל, המזכירות לה את נופי ילדותה, גם אם בתחושת אכזבה שמשקפת את משבר ההגירה. "אני אוהבת להישען על מה שעומד מולי", אומרת קצן. הצילום מספק לה אין-ספור צירופים והכלאות. במהותו, הצילום מבוסס על חומרי "רדי-מייד" (ready-made), כאשר הקיים בעולם נחווה דרך עינו של הצלם, המשמשת כמַסְנֵן (פילטר). קצן משתמשת בטכניקות של סריקה ופוטומונטאז', שהן "רדי-מייד" מסדר שני. ככל שהדימויים מתרבים, הארכיונים נחשפים והמידע משותף, וכך מתרחב מאגר ההצלבות האפשריות.

תמונה

קטרינה קצן, דימויים מעובדים מארכיון העיר מורמנסק, פרויקט גמר, המחלקה לצילום

אצל בן אלון, כתגובת נגד לעידן הזפזופ והמהירות, התצלומים או הסרטים מתהווים באיטיות. זה קורה לרוב בימי שיטוטיו בין הטבע לעיר. הוא מהלך, מאתר, מציב חצובה ולוכד את מה שתפס המבט: ריצוד השמש המשתקף בבניין, צמח מסתתר מאחורי וילון, כרית מוטלת בטבע בין עלי שלכת. סונטאג אומרת שבתחילה נתפס הצילום כאי-התערבות, כניטרלי, אך כבר אז, וגם כיום, ברור שזהות הצלם ונקודת המבט משתתפות במעשה הצילום.

אולי זה בדיוק הטעם של לימודי צילום באקדמיה לאמנות: האפשרות להעמיק – לא בטכנולוגיה, אפילו לא באיכות – אלא במבט. אולי המחלקה לצילום תיקרא בעתיד המחלקה להתבוננות. כי ישנו טעם לְהשתהוֹת, לתהות, להתנסוֹת. הדברים נספגים, שפה נוצרת, והיצירה נובעת מהעומקים האלה. כשלעצמי, אני מצפה לשיטוט הבא עם מצלמה, כשאני חכמה יותר. 

עדי כהן גזונדהייט, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות