לחץ פיזי מתון: תרגיל באי-נוחות
אל המרכז לאמנת עכשווית השוכן בלב תל-אביב הגעתי דרך שוק הכרמל: מרחב רועש, גופני, רווי ריחות ותנועה. המעבר מהרחוב הסואן אל חלל התצוגה הסטרילי כמעט ואינו מסומן, אין סף ברור, אין רגע של התנקות או של ציפייה למרחב אמנותי מוגן. בתוך הקשר זה בולט שם התערוכה של מנאר זועבי, "לחץ פיזי מתון", כחיבור בין פעולה אלימה לבין שפה מרסנת או מכובסת, שמאיר את האופנים הסמויים שבהם מתגלמים מנגנוני כוח ומשטור. בתוכנייה של המרכז מצוטטת זועבי באומרה כי ״בכל פעולה אמנותית טמון מאבק על הנכחה ונראות וניסיון עיקש להשתחרר מהתלות בהגמוניה". בחירה זו מעגנת את התערוכה מראש בעמדה של התנגדות, מכוונת וממסגרת את חווית הצפיה בה.
המיצב בקומת הכניסה של המרכז, ששמו כשמה של התערוכה, מתפרש על פני החלל כולו: מבנה תלוי המורכב מיריעות גרביוני ניילון שחורים ונמתח באלכסון גבוה מעל הרצפה. החומר האלסטי היומיומי-נשי מצוי כאן במצב של מאמץ מתמשך: מתוח, מחורר, מוחזק באמצעות חוטים הנאחזים בקירות. את העבודה ניתן לראות גם במהלך העלייה במדרגות לקומה השנייה. ממנה בולט המנח האלכסוני של המבנה התלוי, חוסר הסימטריה של הצורה והמתח שנותר בשיאו מכל זווית. אם בקומה התחתונה המתח נפרש לגובה ולרוחב, כאן הוא מתכנס פנימה, אל איברים סגורים, דחוסים. כמו החומר המתוח, גם חווית הצפייה היא חוויה של שהייה בתוך מתח שאינו נפתר.
החלל הלבן של ה-CCA מסנוור במיוחד, באור שאינו מאפשר מסתור או ריחוק. התחושה מזכירה מקומות שבהם הגוף אינו סובייקט חופשי אלא אובייקט הנתון לפיקוח כמו בחדרי חקירה או במחלקות סגורות. המיצב ׳״חוּמָה (קדחת)״ (2014) מדגים זאת באופן חד. מיטת ברזל שמעליה תלוי מאוורר תקרה נמוך במיוחד וכמעט נוגע במיטה עצמה כמו מאיים לערוף את ראשו של הגוף השוכב אם ינסה לקום. זוהי מיטת ברזל צרה, המזוהה מיד עם מרחבי צבא או כליאה, ועליה סדין מוכתם שמרמז על מצבו של הגוף ששכב בה. מיטה ומאוורר הם אובייקטים יומיומיים, שמאבדים את תפקידם המוכר, עוברים הזרה והופכים למכשירים המייצגים אי-נוחות מתמשכת ואיום תמידי. האיום בקומה הראשונה מתממש בקומה השניה; מן הגוף המתוח אל הגוף הנתון למרות, מן הסיבולת אל הפגיעות. על הקיר הלבן שמול המיטה, מוקרן הווידאו "בין לבין" (2009) ובו נראית האמנית לבושה לבן, יוצקת צבע שחור על רצפה לבנה ואז קופצת בחבל, שוב ושוב, עד שגופה, הרצפה, התקרה והקירות מוכתמים בצבע השחור. החזרתיות בעבודת הווידאו נמשכת עד שהגוף והחלל נושאים את עקבותיה של הדמות. דווקא הפשטות של הפעולה - תנועה יומיומית, משחקית, היא שמחדדת את האלימות הטמונה בה. האלימות מתוארת כחלק משגרה והגוף כמה שנדרש שוב ושוב להסתגל, לסבול, להחזיק מעמד.
הבחירה האוצרותית להציב את שתי העבודות האלה, שנוצרו בשנים שונות, זו מול זו, יוצרת קשר נרטיבי ורעיוני: המיטה מספרת על גוף שעבר עליו משהו, והווידאו מציג פעולה שמתרחשת בזמן הווה. הכתמים בשתי העבודות מחזיקים יחד מצב שבו כאב הוא תהליך של הצטברות. בצמד העבודות הזה קיים ממד כמעט תיאטרלי, אך כזה שמסרב לכללי הנוחות של צפייה בהצגה. המיטה הריקה נדמית כשריד תפאורה, ללא שחקן, מנכיחה את הגוף שעזב אותה זה מכבר. הווידאו פועל כסוג של מופע חי: פעולה קצבית, מתמשכת, שכמו מתרחשת מול הצופה בזמן אמת. אך בחלל התצוגה אין ספסל שעליו ניתן לשבת בנוחות כמו באולם תיאטרון. הבחירה לייצר חוויית צפייה המתרחשת בעמידה, בחלל הבוהק, מונעת מהצופה להפוך לקהל מרוחק ומוגן. כך התערוכה נוטלת מהצופה מרחב לחוויה אסתטית ודורשת נוכחות פיזית מתמשכת.
החלל האחרון בתערוכה הוא חדר הקרנה שחור, ״בלאק-בוקסי", המייצר ניתוק חד מחלל הקוביה הלבנה. העיניים מתקשות לראות והצופה נדרש לשהות במצב של אי-ידיעה. הווידאו המוקרן, “לא ראיתי בתים ולא ראיתי דרך” (2024), מציג תנועה מגששת בשדה חוביזה לילי. המצלמה נעה בגובה הצמחייה, השמים כמעט ואינם נראים, והמרחב כולו נתפס מתוך קרבה חושית ולא מתוך מבט כולל. קולו של חסן ח'דר, הוגה פלסטיני, מקריא בערבית חלק מטקסט שכתב בשם "לחם הערבים", על רקע החוביזות ההופכות במהלך ההקרנה משחור-לבן לירוקות. זהו רגע שבו התערוכה נסוגה מן הדימוי החזק של גוף תחת לחץ ומפנה מקום לזיכרון, לאובדן ולחיפוש. החלל השחור אינו מציע פיתרון או תקווה, אלא מתפקד כלא-מודע של התערוכה, מרחב שבו מה שלא ניתן להכיל באור ממשיך לפעול בחשיכה.
התערוכה כולה פועלת במתח שבין חתרנות אמנותית לתצוגה במוסד אמנות מקומי. זועבי פועלת בכלים המוכרים לה היטב: חלל תצוגה לכיד, אוצרות מוקפדת, שפה צורנית מדויקת. לעיתים נדמה כי הדיוק, המינון והשליטה בכלים אלה מעמידים גם את גבול החתרנות של המעשה האמנותי שלה, שאותו אפשר להציג ולפרש מבלי שיאיים ישירות על הסדר הקיים. אך כוחה של התערוכה בהתעקשות על נראות והנכחה. יחד עם בנג׳מין בוכלו (במאמרו Farewell to an (Identity, Artforum 2012 אפשר לטעון שאם נותר לאמנות רדיקלית תפקיד של ממש, הוא אינו בחזרה אל המחוות החתרניות מן העבר, אלא במתן קול, דימוי ותמונה לאלה שנמחקו מההיסטוריה, כולל זו של האמנות המודרניסטית הרדיקלית. ואמנם, התערוכה של זועבי מבקשת לסמן גופים נעלמים וחוויות קשות: גוף פלסטיני, זכרונות אלימים ולחץ ממסדי שמתקיים גם כאשר הוא מנוסח כ“מתון”.
בהקשר תיאטרוני התערוכה פועלת באופן כמעט ברכטיאני. ברכט, כזכור, ביקש לשבור את האשליה התיאטרלית הקלאסית המוליכה את הצופה להזדהות רגשית סוחפת, ולהוביל אותו למחשבה ביקורתית, רפלקסיבית ופוליטית. הקוביה הלבנה כאן אינה פועלת כמרחב ניטרלי אלא כמנגנון ניכור פעיל. היעדר מקומות הישיבה, המונוכרומטיות והדיוק האסתטי מפנים את החוויה אל הראש יותר מאשר אל הלב. הצפייה אינה סוחפת רגשית, אלא תובעת מחשבה. היא תובעת אי-נוחות ומבקשת מהצופה לבחון ולהבין את מיקומו בתוך מערך הכוחות שבו אנו חיים.
