"המתיחה הגדולה ביותר בתולדות האמנות"

תמונה

כך תיארו כותרות העיתונים ושורות הפיד הנרעשות את הדרמה שהתרחשה באולם בית המכירות הפומביות סות׳ביס בלונדון, ב-6 באוקטובר 2018. שניות לאחר הודעתו של הכרוז על מכירת עבודתו המפורסמת של אמן הגרפיטי בנקסי ״ילדה עם בלון״ (2006) לקונה טלפונית בסכום שיא של כמיליון ליש״ט, הופעל מנגנון גריסה שהיה חבוי בתוך המסגרת והיצירה החלה להשמיד את עצמה לנגד עיניו המשתאות של קהל האספנים, הגלריסטים והמבקרים שגדשו את האירוע הנוצץ. בהמשך הודה בית המכירות כי התעלול הסנסציוני בוצע על ידי האמן, ואילו בנקסי עצמו העלה לאינסטגרם סרטון המתעד את התקנת מנגנון הגריסה כמה שנים קודם לכן, ״למקרה שהעבודה תגיע אי-פעם למכירה פומבית״. לסרטון הקליקו כאן>>
 
בפוסט שפרסם, תמצת בנקסי את הפעולה בציטוט מאת ההוגה האנרכיסט מיכאיל באקונין (ושאותו ייחס לפיקאסו) לפיו: ״הדחף להרוס הוא גם דחף יצירתי״; אמירה ששימשה את סות׳ביס למהר ולתאר את ההתרחשות כמהלך קריאטיבי מחושב, שבו ״בתהליך הריסת העבודה, יצירה חדשה נבראה״ ולמנף אותה כ״יצירת האמנות הראשונה שנוצרה במהלך מכירה פומבית״. מיותר לציין שהתמונה הגרוסה למחצה, אשר קיבלה בהמשך את חתימת האמן ואת השם החדש ״אהבה בפח האשפה״, נרכשה לבסוף על ידי אותה קונה אנונימית, שלאחר ההלם הרגעי הבינה, לדבריה, שהיא עתידה להיות בעליה של ״פיסת היסטוריה אמנותית״.
 
התחכמות היפסטרית שנונה? מחאה אנטי-קפיטליסטית כנגד שוק האמנות? התרסה חתרנית של אמן רחוב כלפי הממסד האליטיסטי שניכס אותו? או גימיק יח״צני של יוצר ציני שנועד להעלות את ערך עבודותיו? (יש שטענו כי הפעלול המתוקשר של בנקסי לא רק שלא הוריד, אלא אף ניפח את שווי העבודה בכ-50% - לאושרה, ועושרה, של הקונה ברת המזל). כך או כך, הפרשה מעוררת דיון בגורמים הכלכליים-חברתיים המשפיעים על ערכן ומעמדן של יצירות אמנות והא.נשים היוצרים.ות אותן, סוגיות המצויות במוקד לימודי התרבות החזותית. בתכנית לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל נעסוק בהרחבה בשאלות אלה, כמו גם ביחסים בין פטרונים ואמנים, מרחב ציבורי וקניין פרטי, טעם אסתטי ומעמד, הון סימבולי והון ממשי, תרבות הצריכה ו״תעשיית התרבות״.

ד״ר שיר אלוני יערי
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית