סיון נוריאל מציגה את קוֹרֵת, מיצב טקסטואלי-חזותי אישי, הממחיש באופן ויזואלי את מורכבות הקריאה וההגייה. הפרויקט בוחן שאלות של זהות, שפה, פונולוגיה וטיפוגרפיה, ואת היחס שבין השפה הכתובה והמדוברת. קוֹרֵת הוא פיתוח ״שפת קוד״ - שפה גרפית ויזואלית אשר גורמת לצופה לחוות תסכול ואי נוחות בתהליך פענוח השפה ומתוך כך מזמינה אותו לשאול על מקומו בשפה, ועל תפקידה בכינון זהות.

במסגרת המחקר, בחנה סיון האם שפה לא מוכרת יכולה לגרום לתחושת אובדן בטחון, ולחוסר התמצאות. שאלה זו הובילה לתהליך של התבוננות וחקירה של שפה וזהות במרחב, תוך התמקדות בטיפוגרפיה: שילוט רחוב, שילוט הכוונה בשדות תעופה כחלק ממרחב הטרוגני, וטיפוגרפיה תלוית תרבות. מכאן פנתה לבחון האם יש קשר בין קושי בקריאת שפה לתחושת אי שייכות וחוסר זהות, ומנגד, האם הבנת הנקרא ויכולת וורבלית גבוהה תורמות לבטחון העצמי. סיון עסקה בתובנה שהגייה נכונה ושפה גבוהה הן גם אמצעים להפעלת כוח, שיכולה להגיע עד כדי דיכוי, לחץ שמופעל על יחידים מהסביבה ושהם נדרשים להיענות לו, לביסוס המעמד החברתי ולתחושת השייכות.

במקביל לשאלות אלו חקרה סיון את הקשר בין טקסט לדימוי ואת התהליך הקוגניטיבי של פעולת הקריאה. מהו הקשר המתחולל בטקסט בין תפקידו כנושא משמעות ובין היותו דימוי חזותי?

השפה אליה אנו נולדים ולתוכה אנו גדלים הופכת להיות חלק בלתי נפרד מזהותנו העצמית. בהמשך היא אף משמשת כסמל לזהות לאומית, אתנית, תרבותית, ודתית. נקודות הממשק שבין שפה וזהות הינן רבות. לדוגמא, כאשר אדם שהיגר לארץ זרה אינו מדבר באופן יום יומי בשפת אמו, הוא עלול לחוש געגועים ותחושה של אובדן הבית שמקנה שפה מוכרת. וזאת בשל העובדה ששפת אמו מבטאת אותו ואת זהותו באופן טבעי.

למושגי השפה יש משמעות בתוך מסגרת רחבה יותר. זה משתקף באופן שבו אנו לומדים ומלמדים את כללי השפה. לימוד שפה הינו תהליך של הטמעת מערכת של כללים ורכישת מיומנויות וורבליות. לשפה יש כללי תחביר וסמנטיקה היוצרים הסכמה של תקשורת בין דוברי השפה. בכל מחשבה או אקט, באופן פרטי או קולקטיבי, בתיאוריה או במעשה - אנו משתמשים במידה רבה באותם כללים.